המחוזי חייב אשה סרבנית גט לפצות את בעלה

הרכב שופטי ביהמ"ש המחוזי בחיפה בראשות האב"ד השופטת שושנה שטמר והשופטים ד"ר עדי זרנקין ואלכס קיסרי , קיבלו ערעור על ביהמ"ש לענייני משפחה , ביטלו את פסק דינו , (בו נדחתה תביעתו של בעל לחייב את אשתו לשלם לו פצויים בגין סירובה לקבל ממנו גט, חרף פסיקות בתי הדין הרבניים - האזורי ובית הדין הרבני הגדול - המחייבות אותה להתגרש) ,וקבעו שהאשה הינה סרבנית גט והתרשלה כלפי בעלה באי מתן הגט.
 משכך, חייב אותה לשלם לו פיצויים בסכום של 25,000 ₪ לכל שנה שחלפה, (מיום מתן פסק הדין בבית הדין הרבני  ועד היום) ובסה"כ להיום, 120,830 ₪ , ובהתאם יקוזז סכום זה מחובו של הבעל לאשה. כן חוייבה האשה בהוצאות בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ₪. 

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום גירושין

הרקע לערעור:
המערער ואשתו בני זוג יהודים, הנשואים זה לזו מאז 1960. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, שכיום הם בגירים. אחד הבנים נכה.
מזה כ-30 שנים, משנת 1981, חיים בני הזוג בנפרד. המערער קשר קשר זוגי עם אשה אחרת  בשנת 1982, לאחר פרידתו מאשתו. עם בת זוג זו, עמה הוא מקיים מאז קשר של ידועים בציבור, הוליד בן, שהיום הוא כבן 21 שנים. שלושת הילדים נשארו בחזקת האשה עד לבגרותם, וככל הנראה היא ממשיכה לתמוך ולטפל בבן הנכה.
בני הזוג מתדיינים מזה כ-30 שנים בערכאות השונות; בבתי המשפט האזרחיים, בבית הדין האזורי בחיפה  ובבית הדין הרבני הגדול.

האשה סברה שבעלה גרם לה עוול קשה הן בנטישתו את המשפחה על שלושת הילדים, מבלי  שיתמוך בהם, כשהוא עושה הכל על מנת להתחמק מחובותיו כלפיהם, לרבות תשלום מזונות, והן באופן חלוקת הרכוש, בהשתלטותו על הרכוש המשותף ובהעלמת חלק ממנו. עוד טענה, שכתוצאה מהתנהלותו של הבעל לאורך השנים, היא נפגעה בנפשה, איננה יכולה להתפרנס, והתוצאה היא חוסר איזון צודק במצבה הכלכלי לעומת מצבו של הבעל, אשר הקים לו משפחה והוא חי בה ברווחה.

האשה טענה, כי איננה סרבנית גט, שכן כל עוד לא הוצגו הבטוחות והובטחו זכויותיה הכלכליות, אין הצדקה לחייבה לקבל גט ובוודאי שאין לפסוק פיצויי נזיקין לבעל על התנהלותו הבלתי ראויה, לעמדתה.

ביהמ"ש: מתקיימת עוולת הרשלנות
השופטת שטמר אשר כתבה את פסה"ד הציעה לעמיתיה להרכב לקבוע, כי מאז פסק הדין מיום 22/3/07 שניתן ע"י ביה"ד הרבני הגדול, המערערת היא בבחינת סרבנית גט, משום שבפסק דין זה נפסקו כל הנסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה, ועמד חיובה של האשה, עוד משנת 2003 לקבלת הגט.

השופטת הציעה לקבוע כי התנהלות האשה, לכל המאוחר מאז פסק הדין מיום זה, היא בבחינת התרשלות המקימה את עוולת הרשלנות וכי בשאלה אם נעברה עוולת הרשלנות, אין מקום להבחין בין גבר מסורב גט, לבין אשה מסורבת גט. ההבדל המגדרי עשוי לקבוע לעניין גובה הנזק, כאשר האשה, מסורבת הגט, נזקיה גדולים בדרך כלל מנזקיו של הגבר, מסורב הגט.

השופטת שטמר הבהירה כי תביעות נזיקין בגין סרבנות גט בישראל, נידונו עד כה בבתי המשפט לענייני משפחה, שקבעו כי בן זוג המסרב להתגרש ללא נימוקי הגנה ראויים, מבצע עוולה אזרחית, בין של רשלנות ובין של הפרת חובה חקוקה, המזכה, ככל שנגרמו נזקים, בפיצויים.

לטעמה, יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו - ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר - לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא שבחברה, בה הגירושין הם  תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט - גבר או אשה - מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב.

השופטת שטמר: האשה היא סרבנית גט
בנסיבות המקרה, קבעה השופטת כי האשה היא, אכן, סרבנית גט. חלפה תקופה ארוכה מאז שנישואיהם של הצדדים הפכו חסרי כל תוכן ממשי. ההסכמה להתגרש איננה אמורה להיות כלי לסחיטה כלפי אף אחד מבני הזוג, גבר או אשה. אחד הנימוקים לסירוב לקבל גט הוא שהאשה מבקשת להמשיך ולקבל מזונות מהגבר, שכן שיטת משפטנו איננה מכירה בחיוב במזונות לאחר הגט.
לעתים, יש הצדקה מוסרית, חברתית וכלכלית, בהשהיית הגט עד להסדר התביעות הממוניות. אולם במקרה זה, סרובה של האשה להתגרש אינו ראוי: חלפו שנים כה רבות, היו התדיינויות מרובות בענייני רכוש, שהוסדרו על ידי פסקי-דין חלוטים, והסירוב לתת גט בא כתחליף לניסיונות כושלים לגבות חובות מהבעל בהליכי הוצל"פ ולהיטיב את מצבה הכלכלי לאו דווקא על פי זכויות שבדין (קבלת פנסיה לאחר המוות, איננה זכות שבדין של הגרושה, אם כי בהחלט ראוי היה למצוא פתרון לסוגיה זו, כאשר חלק מהפנסיה נצברה במהלך הנישואין). אין לשמר את הנישואין על מנת שהאשה תוכל להמשיך ללחוץ על הבעל לשלם את חובותיו. אף טענות לקיפוח כלכלי, מקומן בדרך כלל בתביעה לאיזון משאבים.

השופטת שטמר קבעה, כי מאחר שהתנהלותה של האשה, מהווה הפרת חובת הזהירות שלה כלפי הבעל, ומאחר שניתן היה לצפות את נזקיו עקב הפרה זו, היא ביצעה את עוולת הרשלנות וגרמה לנזקים הבאים: פגעה בכבודו ובחירותו במשך שנים רבות בכך שמנעה ממנו להשתחרר מכבלים של נישואין שהוא לא חפץ בהם. היא מונעת ממנו להנשא לאשה עמה חי מזה כשלושים שנה ועמה אף נולד לו בן. לעמדתו היא פעלה מטעמים של נקמנות. היא גרמה לו להתדיין בהליכים משפטיים מרובים, שעלו לו כספים מרובים ופגעה באוטונומיה שלו לבחור בבן זוגו.  משכך, יש לפסוק לו פצויים.
מאחר שהשופטים זרנקין וקיסרי הצטרפו לקביעות השופטת שטמר-  נפסקו הפצויים לבעל כמתואר לעיל.

רוצים לקרוא את פסק הדין? תקדין - פסק דין

(עמ"ש 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש')