3.7 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 3)
 אשמה בגירושין : ההיבט המשפטי

זוגות אינם נפרדים סתם כך. בחלק גדול מהמקרים קיימת אכזבה מבן או בת הזוג הנובעת מהתנהגות או מהיבט מסוים באופי של בן הזוג אותו לא הכירו כשנישאו.    
                                                              
במקרים רבים הרצון להתגרש מגיע כתוצאה מאירוע כואב או פגיעה שארעה במהלך חיי הנישואין כגון: התעללות נפשית ,פיזית, בגידה. 

רוצים לשאול שאלה בנושא? היכנסו לפורום בית דין רבני

פעם אחר פעם נשאלת השאלה: האם להתנהגות בן /בת הזוג יש השפעה על זכויות /חובות לעת גירושין?
לדוגמה, סוגיה החוזרת פעם אחר פעם, האם אישה בוגדת מאבדת  זכויות ברכוש המשותף?        
או האם יש להתנהגות זו השפעה על סוגית משמורת הילדים או המזונות להם זכאים לאחר פרידה?
השאלה נכונה גם לדפוסי התנהגות אחרים של בן/בת הזוג בין אם הם נובעים מהאיש או האישה.

בסוגיה זו יש לתת את הדעת לכך שקיימת סמכות מקבילה לשתי ערכאות בסוגיות הגירושין: הראשונה - בית המשפט לענייני משפחה והשנייה - בית הדין הרבני .                                            
עורך הדין המטפל בתיק בוחר לאיזו ערכאה להפנות את הסוגיות במחלוקת, והערכאה שבה הקדימו  ופתחו את התיקים היא המוסמכת לדון בסוגיות הכרוכות בגירושין.

התייחסות שונה ל"אשמה" בערכאות השונות

לכל אחת מערכאות אלו ישנה התייחסות שונה להיבט "האשמה" בגירושין:
בבית המשפט למשפחה ניתן לומר שככלל אין משמעות כלשהי להיבט האשמה. את בית המשפט לא תעניין הסיבה שהביאה את בני הזוג להתגרש,ונושא האשמה בכלל לא יהיה רלוואנטי לשיקוליו  בגירושין.                                                                                                              
יתירה מכך: כשעולה סוגיית האשמה בבית המשפט למשפחה, השופט היושב בדין נוטה לנזוף בצד המעלה זאת, ולהבהיר כי סוגיה זו לחלוטין לא רלוונטית.   

בבית הדין הרבני המצב שונה: סוגיית האשמה עולה שם פעם אחר פעם. לעיתים קרובות, כל אחד מבני הזוג , פועל במרץ רב להביא הוכחות על בגידה, או התנהגות אחרת ולטעון כי בשל התנהגות זו יש להביא לפגיעה בזכויות לעת פרידה.   

בעבר בית הדין נטה להורות, כי אישה שבגדה מאבדת זכויות בגירושין או שזכויותיה נפגעות לעת פרידה עקב התנהגות לא ראויה, בין אם יהא זה בגידה של האישה או כל התנהגות אחרת שבית הדין יראה בה רכיב של אשמה.  

בג"ץ: על בית הדין לנהוג בהתאם לחוק יחסי ממון

ואולם, החלטות בית הדין נתונות למבחן בג"ץ. לפני כשנתיים בג"ץ (בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק) הפך וביטל החלטה של בית הדין הרבני הגדול, הקובעת כי אישה שבגדה איבדה חלקה  בזכויות הסוציאליות. (בג"ץ 8928/06) 
לאור החלטה זו הובהר, כי גם בית הדין הרבני כפוף לכללים של חלוקה ואיזון שווה לעת גירושין בהתאם לחוק יחסי ממון. לפיכך, כיום גם בית הדין הרבני אינו מוסמך להורות על שלילת זכויות בגלל רכיב האשמה.  בבית הדין יורו על חלוקה שוויונית, ובמקרה שבית הדין ייתן שוב החלטה הפוגעת בזכויות עקב התנהגות לא ראויה, אין ספק כי היא תבוטל בערכאה גבוהה יותר.

זה מכבר, כותב שורות אלו ייצג אישה בבית הדין הרבני בירושלים. הבעל ייחס לאישה מעשה בגידה, ובית הדין הרבני וביקש לשלול ממנה זכות כספיות.

בית הדין הבהיר לאיש, כי סוגיית הבגידה כלל לא רלוונטית ואינה משפיעה כלל על זכויות לעת פרידה.
נראה מהאמור, שבית הדין הפנים היטב את פסיקת בג"ץ, ומי שאמנם סבור שעדיין יש קשר בבית הדין הרבני בין אשמה לפגיעה בזכויות, ראוי שיבדוק היטב את השינויים והתמורות שחלו לאחרונה בעניין זה.

לפיכך ניתן לומר, כי אין שום משמעות להיבט האשמה בהליך הגירושין הן בבית המשפט והן בבית הדין. אך, יחד עם זאת, חשוב מאוד לברור היטב את הערכאה שדנים בה בסוגיות הכרוכות בפרידה.

הפרופיל של עו"ד בועז גורק באתר משפטי.