רופא שיניים ומבטחת יפצו מטופל בשל פגיעה באוטונומיה

שופטת בימ"ש השלום בחיפה, אילת דגן, קיבלה בחלקה תביעה של יליד 1962 מחיפה כנגד רופא שיניים והחברה המבטחת בשל נזק שנגרם לעצבי פניו כתוצאה מזריקת הרדמה מקומית, שבוצעה במהלך טיפול שיניים.

השופטת חייבה את הרופא והחברה לפצות את התובע בסך 80,000 שקלים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 23,200 ₪,  בשל פגיעה באוטונומיה, מאחר שהסיבוכים והסיכונים שבהזרקה לא הוסברו לו כלל.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום רשלנות רפואית

יחד עם זאת, דחתה השופטת את התביעה בעילת רשלנות רפואית, וקבעה שלא הוכחה רשלנות בטיפול – כלומר: בהזרקה, וכי המקרה נופל במסגרת הסטטיסטיקה של הסיבוכים הנדירים, אך המוכרים בספרות המקצועית.

פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה

הפיצוי שנקבע לתובע בגין פגיעה באוטונומיה הוא פיצוי לא ממוני הניתן בגין שלילת חופש הבחירה של הנפגע והפגיעה בכבוד האדם שבו, ולא בגין נזק הגוף שנגרם לו כתוצאה מהטיפול הרפואי.

הרקע למקרה:

התובע הגיע לטיפול אצל רופא השיניים בשל שבר בשן תחתונה בלסת ימין. הרופא הסביר לתובע, כי יש לבצע סתימה בשן (שן 46), והסביר לו באיזה חומר תבוצע הסתימה מבלי שהסביר כל דבר נוסף.
התובע טען, כי כאשר הרופא התקרב אליו עם מזרק כדי להזריק לו חומר הרדמה, צלצל הטלפון והרופא השיב לשיחה תוך שהניח את הטלפון בין הכתף לאוזן ובעודו משוחח הזריק לו.
לאחר סיום הטיפול ומאחר שתחושת ההירדמות לא חלפה גם לאחר כמה שעות ארוכות, חזר התובע לרופא למחרת בבוקר, וזה הפנה אותו לבית חולים רמב"ם למרפאת פה ולסת, שם אובחנה פגיעה עצבית. הפגיעה לא חלפה ונותרה לצמיתות.

בין היתר טען התובע, כי החל לסבול כתוצאה מהאירוע משיתוק בחצי פנים ולשון, קושים לאכול, לפתוח את הפה, נימול, נשיכות לשון ולחי, וקושי ביכולת הדיבור כשכל הללו בהצטברותם גרמו לו לאיבוד הבטחון העצמי, לדימוי עצמי נמוך ולדיכאון, ובהתאמה פגעו בתפקודו היומיומי וגרמו לפיטוריו וחוסר יכולת לחזור למעגל העבודה עד היום.

הנתבעים- חברת הביטוח והרופא לא חולקים על כך שניתנה לתובע זריקת הרדמה בשיטת בלוק מנדיבולרי בחומר לידוקאין 2%, ע"י הנתבע במהלך טיפול, וכי נגרם לתובע נזק עצבי , אך רופא השיניים מכחיש את הטענה העובדתית לפיה שוחח בטלפון או החזיק בו באופן כלשהו במהלך ההזרקה, או כי פעל בחוסר זהירות.
השופטת דגן דחתה את הטענה העובדתית לפיה הנתבע שוחח בטלפון בעת ההזרקה ובאופן שבשל חוסר זהירות זה גרם לנזק.

לעניין ההתרשלות קבעה השופטת, כי לא הוכח שהרופא התרשל בטכניקת ההזרקה. כן נשלל קיומו של חתך בעצב או קרע דבר המתיישב לכאורה עם רשלנות. לכן , קבעה השופטת דגן :"אין מנוס אלא לקבוע כי התובע נכנס, למרבה הצער, לצד הנדיר בסטטיסטיקה של פגיעה בלתי נמנעת בעצב ובכך התממש הסיכון המוכר ביחס לנזק עצבי פוטנציאלי כתוצאה מפגיעה בעצב במתן בלוק מנדיבולרי".

אשר לסיכוני ההרדמה המקומית שבוצעה בפועל, אין חולק כי באופן עובדתי הרופא לא הסביר דבר בעניין זה. הוא אף הודה בעדותו, כי הוא לא נוהג להסביר למטופלים את הסיכוי לנזק עצבי קבוע בשל היותו בהסתברות של 0.0001%, סיכון שמעולם לא התממש במרפאתו כל שנות עבודתו, עד האירוע. ע"פ עדותו מעולם לא הגיע אליו מטופל שסרב לקבל זריקת אלחוש.

ביהמ"ש: יש ליידע אודות סיכונים נדירים

השופטת דגן הבהירה, כי  כשם שיש ליידע את המטופל אודות הסיכונים השכיחים יותר בהרדמה כתוצאה מבלוק מנדיבולרי (נזק עצבי חולף), ראוי נכון וסביר באותה נשימה ליידע גם אודות סיכון נדיר יותר אך חמור ובעל השלכות על חיי אדם לצמיתות.

הסיכון הוא רלבנטי לצורך קבלת החלטה מושכלת אם לעבור את הפרוצדורה אם לאו. נזק זמני הוא לא כה נדיר בהסתברותו, ולכן לפחות אותו צריך לגלות למטופל. ואם מגלים אותו הרי שתוספת הגילוי בדבר נזק קבוע לא גוזלת משאבים גדולים יותר או הכבדה לא סבירה על הרופא, ואדם שבא לסתום חור בשן או לתקן שן שבורה זכאי לדעת כי הוא עלול (גם אם זה נדיר) למצוא עצמו לא רק עם נזק שיחלוף, אלא עם נזק נוירולוגי בלתי הפיך שפוגע בבריאות ושלמות הגוף ולמצער באיכות החיים וההנאה מהם.

רופא השיניים הפר את חובת הגילוי

לסכום,  נקבע כי מתן טיפול רפואי הכרוך בהרדמה מקומית, מחייב גילוי של מידע רלבנטי לקבלת החלטה מושכלת של המטופל לרבות הסיכונים הכרוכים בקבלת הזריקה ומשלא ניתן, הרופא הפר את חובת הגילוי שבדין ובכך התרשל. יחד עם האמור בפועל, הזרקת האלחוש היא פעולה פשוטה ושכיחה. התובע אף קיבל בעבר (לא אצל הנתבע) זריקות הרדמה. לאור העובדה שאין דרך לבצע את הטיפול ללא הרדמה, נוכח שכיחות הטיפול ופשטותו, ונוכח הסיכון הנמוך והנדיר, יש להניח שהמטופל הסביר היה נותן הסכמתו להרדמה שאחרת צריך היה לוותר על כל טיפולי שיניים בלסת תחתונה, לסוגיהם השונים.

לאור האמור, קבעה השופטת כי הופרה חובת הגילוי על ידי הרופא, אך לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה, לבין נזק הגוף שנגרם למטופל.

למרות האמור החליטה השופטת להעניק לתובע פצוי בגין ראש נזק עצמאי של 'פגיעה באוטונומיה', הנותן מענה למקרים בהם קיימת התנהגות עוולתית מוכחת על ידי הפרת חובת הגילוי, אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגות זו לבין הנזק.

עוד בנושא:

רשלנות רפואית בישראל: המדריך שלכם

7 עו"ד מייעצים לכם רגע לפני תביעת רשלנות רפואית

רשלנות רפואית בקופות חולים – השיקולים שמאחורי הקלעים

שאלות גולשים ותשובות מפורום רשלנות רפואית

רשלנות רפואית: מתי זו טעות ולא רשלנות?


רוצים לקרוא את פסק הדין? תקדין - פסק דין

(ת"א 7715-08 פלוני נ' בנדל ואח')