לאחרונה פורסם בתקשורת, כי דורון נשר ואשתו הגישו תביעה נגד מד"א. לטענת המשפחה, צוות מד"א לא פינה את נשר, אלא עזב בטענה שסרב להתפנות. האמנם?
במקרה המצער של דורון נשר עולות מספר סוגיות שנדונו בבית המשפט בעבר, וכיום מוסדרות בסעיפים 13-15 לחוק זכויות החולה.
ברמת העיקרון, אין להגיש טיפול רפואי למטופל ללא "הסכמה מדעת"- ביטוי המבטא הסכמה מלאה של המטופל לטיפול וכולל מספר אלמנטים, שהמרכזים שבהם: מסירת מידע בגין האבחון, מודעות לסיכוני הטיפול ולסיכויי הצלחתו, מידע בגין הפרוצדורה הרפואית, מטרת הטיפול וכדומה. החוק מציין, כי מסירת מידע זה תתבצע באורח סביר כך שבעת פינוי לאשפוז, שהינו שלב מקדים לביצוע הטיפול עצמו, נדמה שאין למסור את כלל המידע על הטיפול אותו עומד לעבור (שכן אנשי מד"א הם אינם רופאים ואינם יכולים לקבוע את דרך הטיפול הנדרשת). כמו כן, נקבע, שהסכמה מדעת עשויה להתקבל בין אם בכתב או בעל פה וכן יכול להתקבל כפירוש של התנהגות.
מתי בכל זאת ינתן טיפול כפוי?
עם זאת, קיימים מספר חריגים לסיטואציה הזו, בהם המטפלים עשויים להעניק טיפול כפוי, גם בהיעדר הסכמה מדעת. חריגים אלה משמשים לרוב לאשפוז כפוי של חולי נפש.
החריגים הנוגעים לעניינו:
1) מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר קבלת הסכמתו מדעת (חוסר כשירות).
2) בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה, אולם הוא עדיין בהכרה, אך מתנגד לטיפול. במקרים אלה ועדת אתיקה היא שתחליט האם ניתן לאשפז את המטופל בכפיה. (בכפוף לשמיעתה את טענותיו של המטופל, וכן כאשר שוכנעה כי כל המידע הנחוץ לקבלת הסכמה מדעת כבר נמסר למטופל והטיפול ישפר באופן ניכר את מצבו).
לא היה שיקול דעת רציונלי
לאור האמור לעיל, ניתן להבין כי במקרה של דורון נשר יש להוכיח כי לא היה שיקול דעת רציונלי בבקשתו שלא לקבל טיפול- בדומה לאי כשירות של חולה נפש לקבל אשפוז על עצמו- כדי להגיד שניתן לאשפז בכח ובניגוד לקבלת הסכמה מדעת. אחרת, יש לקבל הכשר לפעולה מועדת אתיקה או מביהמ''ש.
בעבר, ביהמ''ש כבר הכריע בסוגיה דומה בעניינה של פלונית, שהתנגדה לטיפול רפואי אף שנשקפה סכנה לה ולעובר. כבוד השופטת יעל וילנר התירה לצוות הרפואי לבצע כל בדיקה או טיפול ביולדת, אף בהעדר הסכמתה. השופטת סמכה ידיה על חוות דעת שהוגשה לפניה, לפיה פסיכאטרית ששוחחה עם האם קבעה שהחלטותיה אינן מבוססות על שיקולים רציונליים, וכן כי במצבה לא יכלה להפעיל שיקול דעת כלל.
