4.5 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 2)
חידושים בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה

הדוקטורינה הנזיקית של "פגיעה באוטונומיה" הינה  חדשה יחסית, והוכרה בישראל לראשונה רק בשנת 1999 בפסק דין דעקא נגד בית חולים כרמל.
הזכות לאוטונומיה הוגדרה בפסק דין דעקא כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו בהתאם לבחירותיו  ולפעול בהתאם לבחירות אלה.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום רשלנות רפואית

למציאת עו"ד רשלנות רפואית בבתי חולים באינדקס משפטי

בפסק דין דעקא  נדון עניינה של אישה אשר סבלה מדפורמציה (עיוות) בכף רגלה, והגיעה לבית החולים במטרה לעבור ניתוח לתיקון הדפורמציה. במהלך ההכנה לניתוח ולאחר שכבר הורדמה והיתה מטושטשת התעורר חשש לגידול בכתפה. בעודה מטושטשת  הוחתמה האישה על הסכמה לביצוע ביופסיה.

הביופסיה בוצעה ונגרם נזק לכתפה של האישה. מהעובדות שהובאו בפניהם הסיקו השופטים ברוב דעות, כי האישה היתה מסכימה לבצע ביופסיה אילו נתבקשה להסכים לכך. אולם השופט אור חידש בפסק הדין, כי אי קבלת הסכמתה של האישה  לביצוע הביופסיה פגע באוטונומיה שלה, ובכך נגרם לה נזק. עוד קבע השופט אור, כי אין לצפות להוכחה מדוייקת של שיעור הנזק במקרה בו קיימת פגיעה באוטונומיה, אלא ניתן להסתפק בהערכת גודל הפגיעה  בהתבסס על מידת הפגיעה ברגשות הפרט בנסיבות כל עניין ועניין, בשילוב עם נסיון החיים של השופט.

פיצוי ללא קשר לנזק

כלומר: בית המשפט הכיר בכך, כי ביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם מבלי שנמסר לו מידע רלוונטי בדבר הסיכונים שעלולים להתפתח בעקבות אותה פעולה, גורם לפגיעה בכבודו מעצם שלילת זכותו לבחור שלא לעבור את אותה פרוצדורה. פגיעה זו מזכה אותו בפיצוי עצמאי ללא כל קשר לשאלה האם נגרם נזק מאותו טיפול, ובמידה שנגרם נזק אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק.

יצויין, כי בפרשת דעקא נפסק  למערערת  פיצוי בסך של 15,000 ש"ח בלבד בגין הפגיעה באוטונומיה, וזאת בהתחשב בין היתר בעובדה כי בית המשפט הניח כי התובעת היתה נותנת הסכמתה לביצוע הביופסיה גם אילו היו מובאים לידיעתה כל הפרטים הרלונטיים.

מאז פרשת דעקא חלו תמורות בגובה הפיצוי אותו פוסקים בתי המשפט בראש נזק זה.

שינויים בגובה הפיצוי

בפסק דין אשר ניתן בשנת 2011 מאיה בן דוד נגד דר' אייל ענתבי ציין כב' השופט הנדל, כי בשנים שחלפו מאז פסק דין דעקא נפסקו סכומי כסף נמוכים כפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, אך לטענת בית המשפט משראש הנזק נקלט בשיטתנו והושרש, בשלה העת לפסוק סכום פיצויים ממשי. בהתאם לכך פסק בית המשפט בפסק דין זה פיצוי בשיעור של  250,000 ₪ בשל פגיעה באוטונומיה.

בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ( 27/11/2012 ) בבית משפט מחוזי בתל אביב (דוב קופליס נ' דר' מרמור) המדובר היה בתביעה שהוגשה בגין ניתוח שעבר התובע על ידי דר' מרמור  להסרת משקפיים לרוחק ראייה.

לטענת התובע, לא זו בלבד שהניתוח לא הביא עמו את השיפור המיוחל, אלא שהוא אף גרם לנזקים קשים בעיניו. בית משפט השלום בתל אביב אליו הופנתה התביעה לא שוכנע כי היתה התרשלות של הרופא המנתח במהלך הניתוח. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לא זו בלבד שהרופא (הנתבע) הפר את חובתו לאפשר לתובע לעיין בטופס הסכמה לניתוח, אלא שהוא גם לא הסביר לתובע כי הניתוח לא יביא לתיקון מלא של רוחק הראיה, כך שהתובע צפוי להידרש לשימוש במשקפיים מהר יותר משאר המנותחים. כמו כן הרופא לא הסביר לתובע, כי לגבי ניתוחים של רוחק ראייה גבוה לא נצבר עדיין נסיון רב.

עם זאת, קבע בית המשפט, כי בהתאם להתרשמותו, גם אילו היה מעמיד הרופא את התובע על מלוא המשמעויות והסיכונים האפשריים הכרוכים בניתוח, עדיין היה התובע מבצע את הניתוח בשל רצונו העז להסיר את המשקפיים.

כלומר: בית המשפט הניח  כהנחת יסוד, כי התרשלותו של הרופא  באי גילוי כל הפרטים הרלונטיים לתובע לא גרמה לו למעשה לנזק ממשי פרט לעצם הפגיעה באוטונומיה, שכן התובע היה עובר את הניתוח גם אילו היה הרופא מעמידו על כל הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח.

בהתחשב בכל הנתונים, פסק בית המשפט לתובע פיצוי בשיעור 100,000 ₪ בגין הפגיעה  באוטונומיה.

עוד ציין בית המשפט בפסק הדין, כי אם עמדתו בשאלת החבות לא תתקבל (כלומר: יתברר כי התובע לא היה עובר את הניתוח אילו היו מעמידים אותו בפני הסיכונים הצפויים מהניתוח), אז יעמוד הפיצוי בגין הנזק של כאב וסבל על 50,000 ₪ נוספים.

על פסק דין זה הגיש המטופל ערעור לבית המשפט המחוזי בו הוא תקף את קביעתו של בית המשפט לפיה הרופא לא התרשל בביצוע הניתוח. כמו כן תקף המטופל את קביעתו של בית המשפט לפיה היה מבצע את הניתוח אף אילו היה מקבל מהרופא  את כל ההסברים הדרושים ולבסוף תקף בערעור גם את גובה הפיצוי אשר פסק לו בית המשפט.

בית המשפט המחוזי בתל אביב בראשות השופט יצחק ענבר קבע בפסק הדין, כי הוא מקבל את קביעת בית המשפט השלום לפיה לא מצא התרשלות באופן עריכת הניתוח ובהתאמתו של המטופל לניתוח .

יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי הוא חולק על קביעתו של בית משפט השלום כי המטופל היה בוחר לבצע את הניתוח בכל מקרה. בית המשפט המחוזי הסיק מכלל הראיות שהובאו בפניו כי לו המטופל היה מקבל מהרופא את מלוא המידע הדורש, היה בוחר שלא לעבור את הניתוח.

ראש נזק עצמאי

בהתיחסו לעניין הנזק קבע בית המשפט המחוזי,  כי ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה הוא ראש נזק העומד בפני עצמו, ועל כן ניתן לתבוע פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם בהעדר נזק אחר מחד, ומאידך ניתן לתבוע בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף או במצטבר לנזק גוף אחר שנגרם ובכלל זה בנוסף ובמצטבר לנזק לא ממוני אחר כאשר הנזקים נפרדים.

אשר על כן קבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין, כי בנסיבות העניין מעבר לפגיעה באוטונומיה של התובע, הרי שנגרם לתובע נזק לא ממוני נפרד ונוסף בגין המכאובים שהסבו לו הניתוח ותקופת ההחלמה והן בגין תחושת התסכול עקב כשלון הניתוח שעבר שלא מדעת. נוכח כל האמור ובהתחשב בעובדה שבית המשפט המחוזי התרשם (בניגוד לקביעת בית משפט השלום) כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה באוטונומיה לנזק שנגרם לתובע , פסק בית המשפט המחוזי לתובע פיצוי כולל של 150,000 ₪ עבור הפגיעה באוטונומיה ועבור הכאב והסבל. עוד פסק בית המשפט לתובע פיצוי גלובלי בגין אובדן כושר השתכרות בסך של 60,000 ₪.

אם כן, ניתן לראות התפתחות בפסיקה בשנים האחרונות הן בגובה הפיצויים אשר נפסקים על ידי בתי המשפט בגין פגיעה באוטונומיה והן בקביעה של בתי המשפט כי ראש נזק זה של פגיעה באוטונומיה עומד בפני עצמו, כך שניתן לקבל פיצוי נוסף ונפרד הן בגין הפגיעה באוטונומיה והן בגין ראשי נזק נפרדים כגון כאב וסבל.