אחריות רשויות מקומיות לנזקי הצפה הנגרמים לרכוש פרטי

החורף האחרון הביא עמו גל גשמי ברכה. עם זאת, גשמים אלו לעיתים קרובות גורמים לסתימת תעלות הניקוז הקיימות , הצפות של תעלות בצידי הרחוב ומשכך תוצר הלוואי הוא נזקים לרכושם הפרטי של תושבי הרשות המקומית, כגון: הצפות של חדרי מדרגות, מעליות , חצרות וכד'.

מציאות זו מביאה לגל של תביעות כנגד הרשות המקומית בטענה כי הרשות המקומית התרשלה בחובתה להעמיד לרשות התושבים מערכת ניקוז ראויה ותקינה, ועל כן על העירייה לפצות בגין הנזקים אשר נגרמו כתוצאה מהתרשלותה.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום נזיקין ותאונות

על העירייה חלה חובה לדאוג למערכת הניקוז
חובתה של העירייה לדאוג לתקינות מערכת הניקוז בתחומה קמה לה ממספר סעיפים בפקודת העיריות:

א. סעיף 235 לפקודה קובע, כי העירייה תדאג לניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט.
ב. סעיף 237 לפקודה קובע, כי על העירייה חלה החובה לפקח על תקינות מערכת הניקוז שבתחומה וכן על ריצוף של חצרות ושטחים פתוחים.
ג. בסעיף 249 מוקנית לעירייה סמכות כללית וממילא החובה לעשות כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העירייה בריאות הציבור ובטחונו.
ד. כמו כן חלות על מקרים אלו הוראות חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח-1957.

העירייה מנסה להתנער מאחריות
במרבית הפעמים טוענות הרשויות המקומיות  מספר טענות שכיחות כדי להתנער מאחריותן לנזקי התושבים כגון:
1. מגבלת תקציב של העירייה מנעה ממנה לפתח את התשתיות ולדאוג לתקינותן באופן הראוי, ולכן אין לייחס לעירייה רשלנות.
2. ההצפה לא נובעת מהתרשלות הרשות המקומית אלא בשל כח עליון ועל כן כמות שיא של משקעים אשר מופיעה לעיתים רחוקות במרווחי זמן של 20-30 שנה מפקיעה את עוקצה של אחריות הרשות לנזקים.

טענות כגון אלו נדונו במספר פסקי דין. כך למשל בתיק אזרחי (נצרת) 307/93  מנורה חב' לביטוח נגד רשות הניקוז עמק זבולון (פסק זה אושר בבית המשפט העליון בערעור אזרחי 2906/01 עיריית חיפה נגד מנורה חברה לביטוח) נדונה טענת הרשויות למגבלת תקציב. בהתייחס לטענה זו קבע בית המשפט כך:
" בית המשפט לא יתעלם מקיומו של תקציב מוגבל , אך מכאן ועד מתן פטור למדינה מאחריות, כל אימת שמעורבים בהחלטותיה שיקולי תקציב, הדרך ארוכה".
העולה מכאן כי בתי המשפט לא נוטים לקבל טענה כזו בקלות.

לרוב לא תתקבל טענה של כח עליון
באשר לטענה של כח עליון, גם כאן נוטים בית המשפט שלא לקבל טענה זו. בפסק הדין בבית המשפט העליון שהוזכר לעיל קבעה כבוד השופטת חיות, כי "אין לקבל את טענת המדינה כי בשל היקפן החריג של גשמי חורף תשנ"ב אין מקום לייחס לה יכולת או חובה לצפות את הפגיעה העלולה להיגרם בגינם".

בית המשפט מנמק עמדתו זו בהצפת רף האומר, כי רמת הזהירות הנדרשת מהרשות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע , אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות, ולכן הטענה של כח עליון לרוב לא תתקבל.

יחד עם זאת בוחן בית המשפט גם את התנהגות הניזוק ואת ההכנות שביצע הוא עצמו על מנת לקדם פני הצפות וזאת כדי לייחס אשם תורם לניזוק ככל שיש מקום לכך.
נראה אם כן שגל ההצפות אשר פקד אותנו לאחרונה יביא עמו יבול של תביעות כנגד הרשויות והמדינה, שכן די במבט מהיר בתצלומים של אנשי השייטת המחלצים אזרחים מבתיהם ללמד על היערכות המדינה והרשויות לגשמי הברכה שבאו ועוד יבואו עלינו לטובה.