5.0 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 1)
לשון הרע באינטרנט - חשיפה, הסרה ואחריות

לאור חשיבות האינטרנט ומיקומו המרכזי בחיי בני האדם בעשור האחרון, נעסוק בנושא "בוער", שהעסיק לא אחת את בתי המשפט בישראל.

אדם מגלה שנכתב נגדו טוקבק (או בעברית תגובית), פרסום בפורום או בלוג מעליבים. כותב הפרסום ("המפיץ") אנונימי. האם יקבל הנפגע פרטים כלשהם לגבי המפיץ באמצעות צו בית המשפט? אם יקבל – האם יעזור הדבר בוודאות? ואם נשים לרגע בצד את המפיץ, האם עומדת לנפגע עילת תביעה מול הפלטפורמה (אתר האינטרנט) בו פורסמה הכתבה? 

למציאת עו"ד לשון הרע באינדקס משפטי
 

האפשרות לחשוף את זהות מפיץ לשון הרע:

אין הסדר בחוק הקובע האם ניתן ובאילו תנאים. הצעות חוק מהשנים 2008, 2011 אמורות היו לקבוע מסגרת שכזו, אך לא עברו, או שטרם עברו את אישור הכנסת. על כן, היה על בית המשפט להכריע, האם הוא יקבע מסגרת שכזו, ואם כן – איזו?

יש לזכור ראשית, שמסירת המידע (ללא צו בימ"ש) ככל הנראה אסורה, מכוח הגנת הפרטיות, הזכות החוקתית לאנונימיות ולחופש הביטוי.

בתיקים הראשונים, שהגיעו לערכאות הדיוניות (שלום ומחוזי), נקבעה המסגרת, כלומר התנאים לחשיפת זהות ו/או פרטים מזהים של המפיץ. באופן כללי, ניתן להצביע על שלוש גישות:

1. המחמירה: על הביטויים להגיע לרמה הפלילית של לשון הרע (כלומר, בתוספת "כוונה לפגוע").

2. המקלה: די בכך שהמבקש יצביע על עוולה אזרחית בפרסום.

3. גישת הביניים: הצבעה על עוולה אזרחית בתוספת "דבר מה נוסף".

 

בתי משפט השלום והמחוזי פסקו, בחלק מן המקרים, בעד חשיפת הפרטים כאמור.

 

אלא שאז הגיע אחד התיקים בערעור לבית המשפט העליון, במה שהפך להלכה הקובעת. דעת הרוב של כב' השופט ריבלין הייתה, כי אין מסגרת חקיקתית ולכן לא ניתן לחשוף את המפיץ. המבקש יכול למצוא פתרון בהגשת תלונה למשטרה, שתברר את הענין, או כאשר יאמר המחוקק את דברו.
דעת המיעוט (כב' השופט רובינשטיין) קבעה, שדווקא כן ניתן לחשוף את המפיץ, והעדר מסגרת חקיקתית לא מנעה מבית המשפט ליצור מסגרת בפסיקה, ובמקרה הזה – מכוח החובה לתת עדות.

שני תיקים שהתנהלו אף הם והגיעו לבית המשפט העליון לאחר פסק הדין הנ"ל, נדחו בהסכמה (באחד מפסקי הדין מצוין שההסכמה נבעה מההלכה הקובעת). בתיק נוסף שכן נדון חזר כב' השופט ריבלין על קביעתו, שהעדר מסגרת חקיקתית לא תאפשר חשיפת המפיץ, והערעור נדחה.

(בענין זה היו נימוקים נוספים לדחית התיק, בהם נתבע לא מתאים והעובדה שגם אם יתקבל המידע המבוקש, לא יהא בו כדי לסייע, כך שהשאלה הפכה אקדמית לחלוטין).
הערה: כמו השופט רובינשטיין, כך חזר השופט הנדל בענין זה על כך שהעדרה של מסגרת חקיקתית אינה סיבה לדחות את הערעור (אך כאמור, דחה אותו מטעמים אחרים).

על כן, נראה שעל אף פסיקות של הערכאות הדיוניות, ובשל העדר חוק בנושא וקביעת בית המשפט העליון, הסיכויים לגלות את פרטי המפיץ באמצעות צו שיפוטי, בעת זו, אינם גבוהים.
עם זאת, יש לתת את הדעת לנקודה הבאה: לפחות חלק מהמקרים בהם דן בית המשפט העליון, היה עניינם בניזוק שהגיש תביעה לצו עשה נגד ספק האינטרנט ו/או השירות, כשעל פניו (וכך אף צוין באחד מפסקי הדין), אין לתובע עילת תביעה ישירה נגדם.

מה במקרה של צו עשה המלווה בתביעה לפיצוי גם נגד אתר האינטרנט, בטענה שביצע עוולה לכאורה כשאפשר את הפרסום ו/או לא מנע אותו ו/או לא הסירו בהקדם האפשרי (על אחריות האתר, להלן)? יתכן שבמקרה כזה, בו כן יש טענה לעילת תביעה ישירה מול האתר, תהא הקביעה שונה. 

קשיים טכנולוגיים

יש לזכור, כי גם אם בית המשפט נותן צו כמבוקש, כלומר כאשר התובע הצליח להתגבר על הקושי המשפטי כפי שמפורט לעיל, ישנם גם קשיים טכנולוגיים, ובהם:

1. לא ידוע איזה מידע נמצא בידי אתרי אינטרנט, יתכן שמדובר רק בכתובת הדוא"ל או ה – I.P של המפיץ. השגת כתובת כזו אינה סוף פסוק, כי אז נדרש שלב נוסף, והוא קישור הכתובת למחשב ממנו נשלח המסר הדיבתי לכאורה. גם אם משיגים כתובת I.P, יש לפנות בשלב הבא לספקית האינטרנט לצורך התאמת הכתובת למחשב ממנו נכתבו הדברים.

2. גם אם עברנו את המשוכות הנ"ל, יתכן שמדובר במחשב השייך לרשת ולא ניתן לדעת אילו מהמחשבים ו/או מי מהמשתמשים בהם כתב הפרסום, או ברשת שנמצאת בבית קפה (ואלא אם לקח בית הקפה את פרטי כל מתחבר וזמן ההתחברות ושמר אותם, לא נדע מי אותו המפיץ).

3. נראה שישנן כיום תוכנות שיכולות לזייף כתובת I.P. 

אחריות אתר האינטרנט בו פורסמו הביטוים:

אפשרות כזו נבדקה הן בפסיקה הישראלית והן הזרה (היו מקרים בהם בית המשפט בארצות הברית ואנגליה הטיל אחריות על אתר, בשל אי מניעת הפרסום ו/או אי הסרתו תוך זמן סביר). העילות האפשריות במקרה זה הן, למשל: לשון הרע, עוולת הרשלנות (נפסק שהשיקולים נגד הטלת אחריות בגין לשון הרע, נשקלים גם בהקשר לסבירות לצורך עוולת הרשלנות), פגיעה בפרטיות, חוק עוולות מסחריות והפרת חובה חקוקה.

ראשית יצוין, כי לא תמיד יראה בית המשפט באתר אינטרט כמפרסם באמצעי תקשורת לפי ס' 11 לחוק איסור לשון הרע. עיתון מקוון – כנראה שכן. אתר שאינו בעל מאפיינים של עיתון (כגון מערכת פורומים) – כנראה שלא.

אדם שנגדו נכתבו ביטוים שיש בהם לכאורה הוצאת דיבה, באתר אינטרנט, על ידי צד שלישי. האם תהא לו עילת תביעה נגד האתר, בו פורסמו הביטוים, גם כשהאתר לא יזם ו/או הפיץ אותם (דוגמה טובה היא טוקבקים, בלוגים, כתיבה בפורום על ידי חבר פורום אחר)?

במקרה זה עולות שתי שאלות:


מתי נודע לאתר על הביטוי והאם הסיר הפרסום במהירות?

1. מתי נודע לאתר על הביטוי, והאם פעל באופן מהיר להסירו? אם עשה כן, הדבר יקשה מאד על התביעה. במקרה בו נפסק שהסירו בזריזות, נדחתה התביעה.

2. אם האתר הסיר את הפרסום בזריזות, האם בכל זאת יהא אחראי לכך שלא מנע העלאתו מלכתחילה? כלומר, מה חובת הפיקוח של האתר?

האתר הוא לרוב מסחרי, מרוויח מפרסומים, ועל כן נטען שיש להטיל עליו חובות פיקוח. עם זאת, כאן עולות טענות בדבר הזכות החוקתית של חופש הביטוי, החשש מזהירות יתר שתצנזר את רוב הביטויים אם תוטל כזו אחריות על האתר, ובעיקר: העלות הגבוהה מאד של העסקת צוות אנשים שתפקידו לקרוא כל תגובה, בטרם מפורסמת.

נזכור שישנם אתרים בהם נכתבים אלפי טוקבקים ביום. במצב כזה, לא יטיל כנראה בית המשפט אחריות לבדוק כל אחת מהן לפני פרסומה, שכן המשמעות היא סגירה ו/או קריסה כלכלית של לא מעט אתרים, או מאידך – השתקת הציבור. ככל שמספר הפרסומים באתר נמוך, כך יהיה כנראה קל יותר להטיל עליו אחריות פיקוח על החומר המפורסם, שכן המשמעות היא פחות משאבים הנדרשים לבדיקה. עם זאת, צמצום כאמור משמעו גם פגיעה נמוכה יותר, אם בכלל, בתובע.

עוד בנושא:

לשון הרע באינטרנט - פיצוי של 45,000 ש"ח

 

• אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף ליעוץ משפטי אצל עו"ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.