האם בית המשפט העליון ציווה לסגור עסקים בשבת?

מי שציפה לפסק דין המכריע בשאלה אם יש לפתוח חנויות בשבת – יתאכזב. פסק הדין אומנם נגע בסוגייה "לוהטת" ומעוררת מחלוקות קשות בין האוכלוסיות השונות בדבר הצרכים הסוציאלים והדתיים הטמונים ביסוד קיומו של יום מנוחה, אך אקורד הסיום של פסק הדין – אינו נוגע בסלע המחלוקת, כי אם הינו טכני ביחס לבעיה המבעבעת.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום בג"צ ומנהלי

פסק הדין לא דן בהשלכות הגדרת העיר תל-אביב כ"עיר ללא הפסקה". ביהמ"ש העליון לא הכריע ברצונות השונים של ציבור התושבים – אלה המעוניינים בצביון משמעותי של השבת ואלה המעוניינים לנהל אורח חיים "חופשי", הכולל גם פעילות מסחרית חופשית במהלך השבת.

תחילתה של פרשה, ביוזמה בה נקטו בעלי עסקים קמעונאים לממכר מזון בתל-אביב.

לאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב דחה את עתירתם להורות על סגירת עסקים הפתוחים בשבת, הגישו ערעור וביקשו לבטל את פסק הדין. זאת, בטענה שעד כה נהגה עיריית תל-אביב להטיל קנסות שבועיים על בעלי החנויות שנפתחו שלא כדין בשבתות, ונמנעה מלנקוט אמצעי אכיפה נוספים נגד מפרי החוק. כך למשל, נמנעה העירייה להפעיל את סמכותה להוצאת צווי איסור פתיחה לעסקים שהפרו את הוראות חוק העזר, והסתפקה בהטלת קנסות בלבד.

הפעלת אמצעי אכיפה

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. בית המשפט העליון קבע, ששומה על העירייה להפעיל את אמצעי האכיפה הנדרשים, כדי לאכוף את חוק העזר העירוני האוסר מסחר בשבת.

הנימוק עליו מושתת פסק הדין של ביהמ"ש העליון אינו במישור הדתי או הסוציאלי. פסק הדין מבוסס על העיקרון, לפיו כל עוד יש בנמצא חוק (בענייננו חוק עזר), אשר לא שונה – העירייה מחוייבת לפעול בהתאם למצב המשפטי החל בפועל. ובענייננו : העסקים נשוא פסק הדין הפרו את סעיף 2 לחוק העזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש"ם – 1980 (להלן : "חוק העזר"), האוסר על פתיחת חנויות ביום המנוחה.

אכיפת חוק עזר

אליבא דביהמ"ש העליון, אין מקום כלל לויכוח על עצם החובה לסגור עסקים בשבת, שהרי
לאחר שהותקן חוק העזר – על הרשות המקומית לאכוף את חוק העזר שהתקינה, ואין לה עוד שיקול דעת רחב בשאלה אם לאוכפו.

אם לדעת פרנסי העיר תל-אביב-יפו, המייצגים את אוכלוסיית העיר, מחייב אופייה של העיר שלא לסגור עסקים בשבת – ניתן לשנות את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין. ואולם, כל עוד לא שונה חוק העזר – נקודת המוצא היא שיש לקיימו.
העדר אכיפה אפקטיבית של החוק - משמעו פגיעה בשלטון החוק.

בית המשפט העליון קבע, כי בתי העסק הפועלים בשבת מפרים את חוק העזר. לכן, כעקרון על העירייה לפעול במטרה שבתי עסק אלה יהיו סגורים ביום המנוחה. ביהמ"ש העליון קבע, כי ענין זה אינו נובע מהשקפה "דתית" או "חילונית". הוא נובע מההשקפה שאת החוק, לרבות חוק העזר, יש לקיים.

נקבע, שאכיפה על ידי הטלת קנסות בלבד – איננה מספיקה. שכן, היא מאפשרת את הפרתו המתמשכת של חוק העזר על ידי בתי העסק המשתייכים לרשתות קמעונאיות גדולות, אשר משתלם להם – נוכח החוסן הכלכלי שלהם ורווחיהם היומיומיים מידי שבת – לפתוח באופן קבוע את דלתותיהם בימי המנוחה, חרף הקנס שעליהם לשלם בגין כך.

כך נוצר מצב, שבתי העסק הפועלים בשבת נהנים מרווחים של יום עסקים נוסף בסוף השבוע ; העירייה נהנית מסכומים נכבדים הנכנסים לקופתה כתוצאה מהקנסות שהיא מטילה כל שבת ; אבל המפסיד העיקרי הוא שלטון החוק, הנפגע מהפרת הוראות החוק.

נימוק אובייקטיבי- אכיפת חוק

אמור מעתה: פסק הדין הושתת על הנימוק האובייקטיבי- יש לאכוף את החוק באשר הוא חוק, ולא משנה אם מועברת עליו ביקורת. לצורך הדיון בפניו – לא נדרש ביהמ"ש העליון לנקוט עמדה בשאלת השאלות: האם יש לכפות שמירת שבת על עסקים, או שמא יש לכפות אווירה מחללת שבת על תושבי העיר.

תפוח האדמה הלוהט הוחזר אחר כבוד אל הרשות המחוקקת. ביהמ"ש העליון קבע, כי כל עוד לא שונה חוק העזר – יש לקיימו, ברם הוסיף: אם אופייה של העיר תל-אביב מחייב, לדעת פרנסיה, שלא לסגור עסקים בשבת, ניתן לשנות את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין. 

המחלוקות התעוררו מחדש

אין תימה איפוא, שמיד לאחר פרסום פסק הדין החלו לגעוש הרוחות בפוליטיקה המקומית, אשר אפשרות השינוי מצויה בידיה. פסק הדין עורר מחדש את המחלוקות בשאלה את אילו תושבים משרת חוק העזר המקומי, האם יש לשנותו והאם יש להזיז את נקודת האיזון בין מנוחת השבת לבין "החופש" בשבת. מיד נשמעו קולות הדורשים מעיריית תל-אביב לשנות את חוק העזר, כך שיתיר פתיחת עסקים בשבת, ולצידם קולות הקוראים לשמור על הסטטוס קוו ביחסי תושבים דתיים וחילוניים בעיר, כמו גם לשמירת רווחתם של התושבים כפועל יוצא מהמנוחה ה"כפויה" בשבת.

טוב עשה בית המשפט העליון בהכריעו בסוגיה שהונחה לפתחו אך ורק בהתאם למצב משפטי נתון. את הויכוח על צביונה של השבת יש להותיר לפתחם של הפוליטיקאים.

גם השופט רובינשטיין, שישב בהרכב שופטי העליון, אשר בדעתו אוחזים כותבי שורות אלה, ידע להבחין בין קביעותיו המשפטיות לבין דעתו לגופה של שבת. השופט רובינשטיין כתב על עלבונה של השבת כיום מנוחה לאומי ודתי בעם היהודי, והביע תקווה, כי פרנסי העיר ישכילו למצוא פתרון אכיפה שיכבד את החוק והשבת, וגם יהא לשביעות רצון סבירה של תושביה ההגונים ושוחרי המנוחה של תל-אביב. ואולם, מעבר לכך השתית את פסק דינו על הקביעה, כי מחוקק המשנה חוק, הוא חוק העזר, אשר נכתב עלי ספר, והגורם האוכף – העירייה – אינה יכולה להעמיד פני אוכף, כי אם שומה עליה לאכוף ממש את החוקים המחייבים.

נוגעת ללב קריאתו הנרגשת של השופט רובינשטיין בזכות השבת ותכניה הדתי – לאומי והחברתי – סוציאלי, ובדבר תרומתה הנחרצת לכלל. יחד עם זאת, נכונה הגזירה שגזר על עצמו השופט רובינשטיין – להיוותר בדלת אמותיה של ההכרעה לגופו של ענין שהונח בפניו (כן או לא נאכף חוק העזר דיו), על אף שהנושא ודאי הפך את קרביו. כך מצופה משופט אובייקטיבי.

עוד בנושא:

ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות - האם אפשרי?