3.0 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 1)

זיכויו של אביגדור ליברמן בפרשת מינויו של השגריר זאב בן אריה עמד במוקד העניין הציבורי בשבוע החולף. שלושת שופטי בית המשפט השלום בירושלים (סגנית הנשיא חגית מאק-קלמנוביץ', והשופטים יצחק שמעוני ואיתן קורנהאוזר) זיכו את ליברמן פה אחד מהעבירה שיוחסה לו של מרמה והפרת אמונים. 

למציאת עו"ד פלילי באתר משפטי

ע"פ האישום שיוחס לליברמן, הוא קיבל מבן אריה מידע חסוי בנוגע לחקירתו, אך פעל בהמשך לקדמו לתפקיד יועץ במטה המדיני במשרד החוץ וכשגריר בריגה לטביה, ובכך פעל במצב של ניגוד עניינים. בהכרעת הדין המקיפה 115 עמודים, דחו השופטים אחת לאחת את מרבית טענות התביעה, וקבעו כי לא הוכח ניגוד עניינים חריף ועוצמתי אצל ליברמן בעניינו של בן אריה, הנדרש להרשעה בפלילים.  

כתב האישום בפרשה זו נותר זנב לחקירה סבוכה ורבת היקף שנוהלה נגד ליברמן בנושאים אחרים במשך מעל לעשור. בחקירה זו נחקרו חשדות, כי כספים בהיקפי ענק זרמו מבעלי הון לחברות בשליטת מקורבים לליברמן. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, החליט לגנוז את התיק העיקרי בשל קשיים ראייתים ואחרים שהתגלו בו ותלה את יהבו באישום שולי יחסית בעניינו של בן אריה. 

טעויות היועץ המשפטי לממשלה

היו מי שטענו השבוע, כי וינשטיין טעה פעמיים: בראשונה, כאשר גנז את התיק העיקרי ובשנייה, כאשר הגיש את התיק המשני, ובכך לקה ב"תיקון" טעות אחת בטעות נוספת. עם זאת, דומה כי זו הסקת מסקנה בדיעבד. 
ראשית, התיק העיקרי לא היה חף מקשיים, בין השאר בשל היותו של ליברמן איש עסקים פרטי בחלק מהתקופות שנבחנו, ולא חלו עליו הנורמות החלות על עובד ציבור. ולראיה אף בהחלטה הראשונה לזמנו לשימוע, לא יוחסו לו חשדות של קבלת שוחד, עובדה שהעמידה בספק את כל קונספציית העבירות שיוחסה לו. החלטתו של וינשטיין לגנוז את התיק העיקרי הייתה מפורטת ומנומקת ביותר, וניכר שניתנה לאחר בחינה ושיקול דעת.

לא הוכח ברף הנדרש בפלילים

שנית, לא ניתן לומר כי לא היה מלכתחילה סיכוי סביר להרשעה בתיק המשני בעניינו של בן אריה. בית המשפט קבע, כי ליברמן נהג שלא כראוי וכי מעשיו אינם מוסריים ואינם עומדים בסטנדרט המצופה מעובד ציבור, אולם אין מדובר במעשים פליליים. ההבחנה בין ניגוד עניינים מוסרי לפלילי הכריעה את הכף לזיכוי בתיק זה. בהתאם לכך, השופטים קבעו, כי "אין ספק" שליברמן היה מודע לכך שמעשהו של בן אריה הנו פסול, "שכן לכל הפחות מדובר בהדלפה המהווה פגיעה בחקירה מתנהלת", אולם ליברמן קיבל את המידע מבן אריה במפתיע, בלא שביקש זאת.

עוד קבעו השופטים, כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח כי ליברמן ידע או שהיה עליו לדעת כי המידע הגיע לבן אריה מתוקף תפקידו כשגריר או במהלך עבודתו כשגריר, וכי בקביעה זו יש כרסום ניכר ומשמעותי בטיעוני המדינה. זאת עשו על אף שבגרסתו הראשונה במשטרה אמר בן אריה, כי סיפר לליברמן כי: "דרך השגרירות הועברה בקשה...". השופטים העדיפו את הסבריו המאוחרים של בן אריה, כי לא נאמרו דברים מפורשים אלה. השופטים קבעו, כי לא הוכחו תחושת מחויבות של ליברמן כלפי בן אריה ורצון לגמול לו, ולפיכך המדינה לא הוכיחה ברף הנדרש במשפט פלילי כי ליברמן היה נתון בניגוד עניינים בעוצמה המצדיקה הרשעה בפלילים.

בהכרעת הדין ביהמ"ש מדגיש את שכבר צוין בעבר, כי העבירה של מרמה והפרת אמונים היא עבירה עמומה וחסרת גבולות ברורים. מפסיקת השופטים שוב עולה המסר, כי עבירה זו אינה מתאימה למטריה הפלילית, וראוי למחוקק לשקול לנסחה באופן שונה והדוק יותר או לוותר עליה.

זיכויו של ליברמן התקבל במבוכה אצל גורמי הפרקליטות, אולם אין לראות בזיכויו, או בזיכויו של כל נאשם לצורך העניין בידי בית המשפט - משום כישלון של הפרקליטות. אל לנו כחברה לעודד פרקליטות צמאת דם, שהמטרה היחידה לנגד עיניה היא הרשעת נאשם בכל מחיר. עם זאת, יש טעם בדברי אלה הטוענים כי עת מדובר בבעלי שררה, כגון בפרשות ליברמן ואולמרט, מעניקים בתי המשפט "הנחות" מסוימות שאינן ניתנות לנאשמים מן השורה.

הכרעת הדין נסמכת על יסודות עובדתיים, ונראה כי הפרקליטות תתקשה לתוקפה בערעור, אם תחליט לעשות כן, שכן ההלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במחלוקות עובדתיות המסורות להכרעתה של הערכאה הדיונית השומעת את העדים ומתרשמת מהם באופן ישיר. עם זאת, השלד העובדתי הבסיסי - היותו של ליברמן מודע למעשה פסול שביצע בן אריה לטובתו ואי גילוי אודותיו בעת מינויו אינו במחלוקת. התביעה עשויה להעמידו לפתחו של בית המשפט שלערעור ולנסות לשכנע כי שלד זה די בו להרשעה בהפרת אמונים. ספק אם תעשה כן.