דיני משפחה: שוויון בין גברים לנשים, האמנם?

כיום, בישראל שנת 2014 יש נשים בתפקידים רבים ומגוונים: טייסות, חובלות, לוחמות, רופאות , אחיות, עורכות דין, שופטות, כלכלניות, מנהלות בנקים ועוד. נשאלת השאלה, מה התחדש בבתי הדין הרבניים?
התשובה היא - מעט מידי, שלא לומר כלום. 

לכתבות בנושא:


* מרוץ הסמכויות - היכן יתנהל הדיון?

* מורה נבוכים למתגרש - מדריך לגירושים מוצלחים

* בית הדין הרבני - לא מה שחשבתם

 לאחרונה התחושה היא שבית הדין לא רק שלא הולך קדימה, אלא הולך אחורה. 

הדינים בבית הדין לא משתנים, וההלכות גם הן קפאו על שמריהן. 
במאה שלנו, בחרו החרדים לא רק לא להתגייס לצבא, אלא גם לא להתעדכן ולא להתאים את ההלכה לימינו. 
הדיינים עדיין חרדים, הכיפה הסרוגה טרם הצליחה לפלס את דרכה בתעלות הארוכות המובילות ללשכת הדיינים, ולדבר על אישה דיינית משול לצלם בהיכל. 

הפליית נשים בבית הדין הרבני

הפליית הנשים בבית הדין איננה מכוונת. ההלכה קובעת, כי צריך שיתקיימו עילות גירושין כדי לחייב בעל לתת גט לאשתו. עובדה היא, כי לפעמים היחסים בין בני הזוג עולים על שרטון, בלי שמישהו בגד, היכה או השפיל. ואם אישה רוצה להתגרש, גם המפתח לחופש הופך לכלי נשק. העובדה שבעל יכול להקים משפחה חדשה ואילו אישה, מבחינה הלכתית, עוברת בכך עבירה חמורה ביותר, שהשלכותיה ירבצו גם על ילדיה, הינה עניין הלכתי ולא עמדה מוסדית. 

למרות כל הנ"ל, חשוב לציין כי ישנם דיינים, אם כי בודדים, שמנשבת מהם רוח שונה, והם מחזיקים בגישה המחפשת פתרון אמיתי למצוקת העגונות- גישה המחפשת תשובות הלכתיות (ומוצאת!) לחייב בגט כאשר יש קרע בלתי הפיך בין הצדדים. 
אולם, קשה לומר שמדובר בסנוניות המבשרות שינוי. זוהי גישתם של מספר דיינים, ומעטים מידי. 

בית המשפט למשפחה - שוויון?

לעומת זאת, בבית המשפט לענייני משפחה, למרבה האבסורד, המצב קיצוני לצד השני. 
המילה הנשמעת בעיקר בחלל אולמות בית המשפט ובמסדרונותיו (שם מתנהלים ויכוחים בין עורכי הדין והצדדים) הינה שוויון. אך האם בפועל, בחיי היום יום, יש שוויון? 

במרבית המקרים, לאורך השנים, האם היא זו שמוציאה את הילדים מהמסגרות, לוקחת אותם לחוגים, לרופא, קונה להם בגדים, עוקבת אחר התקדמותם בביה"ס, לוקחת ומחזירה מחברים וכד'.  

האם היא זו שמרכזת את תשלום הוצאותיהם של הילדים, אולם לפתע, האב דורש שהילדים יהיו הילדים מחצית מהזמן, ובשל כך דורש לצמצם את מזונותיהם.  

מקרה שהיה כך היה: לפני זמן מה הח"מ היתה בפגישה. כאשר התקרבה השעה שלוש וחצי, קפצה האישה שמולה ואמרה שהיא חייבת לרוץ לגן. הח"מ הסתכלה עליה בפליאה: היא היתה בת כשבעים שנה. היא הסתכלה בחזרה ואמרה: "הבן שלי קיבל משמורת משותפת על הילדים. מה את חושבת, שהוא מצליח לשנות את אורחות חייו? לצאת מוקדם? זו אני שמוציאה את הילדים שלוש פעמים בשבוע, ונתח כבד מהפנסיה שלי גם הולך על הצרכים של הילדים. הרי לא אבקש כסף מבני כאשר אני הולכת למכולת וקונה מצרכים לארוחת צהרים". 

אז נכון שזה לא כך אצל כולם, ונכון שעזרתה של סבתא היא מבורכת. 
אולם, וכפי שניתן לראות מהסטטיסטיקות – אין שוויון בשוק העבודה בין הגברים לנשים, אך כשמגיעים לבית המשפט שם מתברר כי בכל המקרים בהם דנים במזונות ילדים ישנו שוויון גורף בין המינים...

דרך האמצע - זו השאיפה

אז מה מצפה לנו בעתיד?

הרמב"ם אמר, שיש לקחת מקיצונית לקיצוניות כדי להגיע לדרך האמצע, היא דרך המלך.  יש לקוות, ששופטי בית המשפט ישובו לדרך האמצע, תוך כיבוד מקומו המשמעותי ביותר של האב, וכיבוד מקומה של האם, ובעיקר, כיבוד הילדים, שמשלמים את מחיר השוויון המדומה, בתיק הכבד שעל כתפיהם, עימו הם הולכים ממקום למקום מתוך חוסר ידיעה היכן יניחו את ראשם הלילה. 

ולגבי בית הדין הרבני, יש לקוות, שהדיינים יפסקו לפי הדין, אך יהיו פתוחים יותר, מתקדמים יותר, וקשובים יותר לסבלות ומצוקות. 

מיכל דבירי רוזנבלט, ממשרד עוה"ד אברהם דבירי