הגנה על הציבור מפני עברייני ועבירות מין - האם החוק מגן עלינו?

המטרה של חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין היא להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכות מסוכנות בשלבים השונים של ההליך המשפטי ותכנית פיקוח ומעקב.
עבריין מין הוא מי שהורשע בביצוע עבירת מין, ושביום הגשת כתב האישום נגדו בשל אותה עבירה, היה בן 18 לפחות.

הערכת מסוכנות ופיקוח ומעקב

ע"פ החוק, שר הבריאות ושר הרווחה ימנו מעריכי מסוכנות שתפקידם לערוך הערכות מסוכנות, ולפקח על העבריינים. מעריך מסוכנות יכול להיות רופא פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או קרימינולוג קליני.

על-סמך הערכת המסוכנות, ביהמ"ש יחליט אם להוציא "צו פיקוח ומעקב" שבו מפורטות המגבלות המוטלות על העבריין. המגבלות יכולות להיות על הימצאות בסביבת מקומות מסוימים, על התחברות עם קטינים, על נהיגה ברכב, על שימוש באינטרנט, על צריכת משקאות משכרים ועוד.

תוקפו של צו הפיקוח יכול להיות עד 5 שנים, ובסיומן אפשר להוציא צו-פיקוח חדש.

החוק קובע, כי השר לביטחון הפנים יקים יחידות פיקוח אשר תפקידן הוא לבצע פיקוח ומעקב על עברייני מין על פי החלטת בתי המשפט, לקיים קשר שוטף עם אותם עבריינים המצויים במעקב ופיקוח, וכן להמליץ לבתי המשפט על תנאי הפיקוח והמעקב המתאימים להם.

סמכויות קצין פיקוח כוללות אפשרות לדרוש מעבריין המין להתייצב לפניו, לדרוש מעבריין המין ומבני משפחתו הבגירים למסור לו מידע, להיכנס למקום מגוריו של עבריין המין בנוכחותו, לערוך חיפוש על גופו של עבריין המין אם היה לו יסוד סביר להניח כי על גופו מצויים חפצים או ראיות, המצביעים על הפרת תנאי הפיקוח והמעקב, לערוך חיפוש במקום מגוריו של עבריין המין וברכבו ועוד.

העליון: מטרת החוק היא להגן על הציבור

לאחרונה, ביהמ"ש העליון דן בערר על החלטת ביהמ'ש המחוזי במסגרתה הוצא צו פיקוח ומעקב ביחס לעבריין מין, המטיל עליו מגבלות שונות לפי חוק הגנה על הציבור מפניהם. ביהמ"ש העליון דחה את הערר, לאחר שקבע כי צו הפיקוח שהוצא לעבריין עומד בדרישות האיזונים המתחייבים מכח החוק, ואין מקום להתערב בתנאים ובמגבלות שנקבעו בו.

השופטת פרוקצ'יה התייחסה למטרת החוק, וקבעה כי: " מטרת החוק להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין. החוק מעמיד שני אמצעים לשם להגשמת מטרתו: 'הערכות מסוכנות' ו'תכניות פיקוח ומעקב'. הסדרי החוק מגלמים התנגשות בין זכותו של נאשם לחירות לאחר תום ריצוי עונשו, לבין האינטרס הציבורי שנועד להגן על בטחון הציבור מפני עבריינות מין עתידית.

מציאת נקודת האיזון הראויה בהתנגשות זו מונחית על ידי הצורך בריסון רב בהטלת מגבלות על חירות נאשם שהשלים את ריצוי עונשו, והגבלתן לתכליות המוגדרות שהחוק נועד להשיגן, תוך שמירה על מידתיות האמצעים הננקטים, לבל יופעלו מעבר לנדרש".
(בשפ 962/10 פלוני נ' מדינת ישראל)