2.8 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 4)
התיקון לחוק יחסי ממון - שינויים דרמטיים

חוק יחסי ממון נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל בתאריך 1.1.74. סעיף 5(א) לחוק קובע, כי עם פקיעת הנישואין בין אם עקב גירושין ובין אם עקב מותו של בן הזוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של נכסי בני הזוג.
עד מועד כניסתו חוק יחסי ממון בין בני זוג, חלה הלכת השיתוף פרי יציר פסיקת בתי המשפט, וזו ממשיכה לחול על זוגות שנישאו קודם למועד כניסתו של החוק.

במשך שנים לא מועטות, החוק היה בבחינת אבן מתה שלא היה בו שימוש, מכיוון שאיזון המשאבים היה מותנה  בגירושי הצדדים, וכידוע רובם של הגירושין מחייבים את הסכמתם של הצדדים. טבעי הדבר, כי לצורך השגת ההסכמה, נאלץ הצד החלש, שהוא בד"כ האישה, לוותר על זכויותיו, ובלשונו של נשיא בית המשפט  העליון לשעבר, השופט שמגר: "הוראה זו פוגעת בשוויון בין בני הזוג ולרוב תהא זו האישה שידה על התחתונה".

בפועל, כל מה שנותר מהוראות החוק הלכה למעשה הוא השימוש בסעיף 11 המכונה: "שמירת זכויות". סעיף זה מאפשר לקבל צווי מניעה כנגד בן הזוג האחר אם היה חשש שהלה עומד לעשות פעולה שיש בה כדי לסכל זכות עתידית של בן הזוג האחר, ובכך שימר את הזכויות עד למועד פקיעת הנישואין וכמובן שלאחר מכן היה צורך בהגשת תביעות רכושיות לאיזון הזכויות בין בני הזוג.

התנגדות הסיעות החרדיות לתיקון החוק

עד שנת 2009, שנה בה נכנס לתוקף תיקון מס' 4, נעשו ניסיונות רבים  לתיקון החוק, אך אלו נתקלו בהתנגדות נציגי הסיעות החרדיות, שטענו לחשש שהגירושין שהיו המועד לאיזון המשאבים, ייערכו שלא מתוך רצון חופשי, ועלולים להתבטל בעתיד, ואנשים שחשבו שהם פנויים, התברר שנישואיהם תקפים ומכאן לחשש שילדים שיולדו יהיו ממזרים.

הקדמת המועד לאיזון משאבים

סעיף 5  לחוק יחסי ממון עוסק בהקדמת המועד לאיזון המשאבים אף בטרם פקיעת הנישואין בהתקיים אחד מן התנאים הבאים:

1. חלפה שנה מיום פתיחת ההליכים 

א. ננקטו הליכים להתרת הנישואין
ב. הוגשה תביעה לחלוקת רכוש והסדרי איזון

2. קיומו של קרע בין בני הזוג במשך 9 חודשים, שניתן לקצרו על רקע מתן צווי הגנה כלפי בן הזוג או הגשת כתב אשום בגין אלימות. 

המחוקק הרחיק לכת, ונתן סמכות לבית המשפט לעכב  את ביצוע  איזון המשאבים  עד שיופקד כתב הסכמה למתן הגט, וזאת על רקע רצון למנוע  מצב שבו יחולק הרכוש והאישה תישאר עגונה ונתונה לסחטנות.

כיצד יתבצע האיזון?

סעיף 6  לחוק מתאר את הדרך לביצוע האיזון של כל אחד מנכסי בני הזוג למעט אילו שאין לכנסם, כגון  זכויות שהתקבלו בירושה, מתנות וזכויות אישיות כגון קצבת נכות.
בס"ק ד המחוקק נותן שיקול דעת לבית המשפט להתחשב בעת החלוקה במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת הילדים, ובלשון החוק:

(1) גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג. 

(2) הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר.

(3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג. 

(4) פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים.

המשמעות למדיינים היא, שכל אחד יפעל מבחינה טקטית להיות המשמורן של ילדיו, ובקרות המקרה  צפוי המשמורן לקבל למעלה ממחצית הרכוש, פטור או הקלה במזונות וכל זאת מעבר לערך החשוב לשמירת קשר ישיר עם ילדיו. 

אם לקוח יפנה לעו"ד שינסה לתחום את מסגרת התערבות בית המשפט, עשוי הלה להיענות שאכן בית המשפט יכול להתערב בזכויות הקנייניות והשמים הם הגבול.

אם לא די בכך, נקבע בסעיף 6 א. לחוק, שבמקרה של מכירת דירת מגורים בה מתגוררים קטינים, רשאי בית המשפט לעכב את המכירה עד אשר יימצא הסדר מגורים המתאים לצרכיהם. 

מתי איזון המשאבים לא יהיה חצי חצי?

גולת הכותרת של התיקון הוא סעיף 8 לחוק הנותן סמכויות לבית המשפט בנסיבות מיוחדות, לקבוע במסגרת איזון  המשאבים שאיזון המשאבים  לא יהיה  מחצה מחצה  אלא לפי יחס אחר בהתחשב בנכסים עתידיים לרבות בכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג.
לפי סעיף זה, ניתן לקבוע שאיזון הנכסים לא יהיה  לפי שווים במועד איזון המשאבים, אלא במועד  מוקדם. 

האם הוראות אלו חלות על בתי הדין הרבניים?

סעיף 13 לחוק קובע מפורשות, שיש על בית הדין הדתי חובה  לנהוג לפי  הוראות חוק זה, אלא אם כן הסכימו  בעלי הדין להתדיין לפי הדין הדת .

מהי גישת הפסיקה לגבי סעיף 8 לחוק יחסי ממון?

מה גישת פסיקתם של בתי המשפט לתביעתה של אשה המבקשת להורות על  חלוקה לא שוויונית של משאבי בני הזוג? 

בפסק הדין שבו ישב בהרכב מבקר המדינה, השופט יוסף שפירא, (ע"מ 638/04 640/04 ), ואשר נכתב על ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים השופט דרורי, תבעה האישה חלוקה לא שוויונית באופן שהיא תקבל 80% מהרכוש, ואילו הבעל  יקבל 20%.

בית המשפט הורה, שהשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון המאפשר לבית המשפט לערוך חלוקה לא שוויונית, ייושם רק במקרים חריגים, שכן בעצם יישומו הוא פוגע בזכות הקניין החוקתית של בן הזוג שלו מחצית הרכוש –סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע כי: "אין פוגעים בקניינו של אדם".

עם זאת, במקרים שבהם תוכח אלימות פיזית ונפשית מתמשכת, והצדק מחייב לתת לאשה חלק יחסי גבוה יותר, ניתן וצודק להפעיל את סעיף 8 ב. לחוק, זאת תוך הפנייה לפסיקתה של השופטת מימון (תמ"ש (י-ם) 26473/97 פלוני נ'  אלמונית מיום 15.6.04), שם נקבע שהבעל לא יקבל כל חלק  מזכויות הסוציאליות של האישה.

בפסיקה חדישה פרי עטה של השופטת גאולה לוין (בית משפט למשפחה בבאר שבע, תמ"ש  18489-02-12), נטען על ידי כל אחד מהצדדים, כי מגיע לו חלק גבוה יותר מהדירה על רקע תרומתו הכלכלית בהחזרי תשלומי המשכנתא, ומימון רכישת הדירה. בית המשפט דחה את התביעות ההדדיות בציינו שהרישום של הנכס משקף את הזכויות בו, כאמור סעיף 125 לחוק המקרקעין, וסעיף 8  לחוק יחסי ממון לא גובר עליו.

אף השופט ג'וסי בעמ"ש (חי) 61008-06-13 מיום 11.6.14 מציין, כי: "במסגרת דיני המשפחה , חלים על  דירה משותפת דיני הקניין - דיני השיתוף, שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין  הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א)(3) . מכאן לתוצאה כי לא ניתן לחלק  דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד  את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו בינהם על ידי שימוש  בסעיף 8(2) לחוק".

במסגרת בג"ץ2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, הובאה חוות דעתו של שופט בית המשפט העליון י.עמית, לפיה הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה, אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד,  כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו.

שופט בית המשפט העליון נ' הנדל מציין בבע"מ 4699/08 פלונית נ' פלונית, כי: "כי לא בנקל יעשה שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון".

נשיא בית הדין הרבני הגדול בירושלים הרב שלמה עמר כתב בפסה"ד : "סעיף 8(3) לחוק  יחסי ממון בין בני זוג  מקנה סמכות  לקביעת מועד האיזון לאו דווקא  בעת פקיעת הנישואין ובתי המשפט  גם  נוהגים כך למעשה וכך ראוי  לנהוג כאן"-(תיק  3369-21-1).

אף שופט בית המשפט העליון השופט רובינשטיין קבע, כי: "בכל  הנוגע להסדר איזון המשאבים הותיר המחוקק שיקול דעת נרחב לבית המשפט, סעיפים 6-8 לחוק  יחסי ממון (בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני )

שיקול דעת נרחב לבית המשפט

מכאן, שהמחוקק הותיר לבתי המשפט שיקול דעת רחב לאיזון זכויות הצדדים, דבר המאפשר לעורכי הדין לשטוח את טענותיהם בפני בית המשפט, כך שכל צד יכול  לכוון את טענותיו לחלוקה בלתי שויונית.