• תגיות:

ביום 12.5.10 פורסמה באתר זה תמצית החלטה של השופט ר. ארניה מבית משפט השלום בראשון לציון לפיה  לא נמחקה תביעה של מתווכת לקבלת שכר טרחה למרות שלא היה בידיה מסמך חתום על ידי הלקוח-הנתבעת.
השופט ארניה ביסס את החלטתו לאי- מחיקת התביעה על עקרון תום הלב הואיל ולדבריו ישנן ראיות המצביעות על כך כי התובעת אכן ביצעה את פעולת התיווך בגינה הוגשה התביעה.

השופט ער, כמובן, לדרישת סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו – 1966 הקובע ברישא כך:
"מתווך מקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין...".

השופט סבר כי למרות העדרו של מסמך כזה, עדיין יש למתווכת זכות תביעה מכיוון שהמסמכים שהוצגו לבית המשפט "מעידים, לכאורה, על אפשרות סבירה לקיומה של התקשרות חוזית למתן שירותי תיווך, ועל תוכנה. בכך מתמלא, לכאורה, תנאי ההתגברות שהציבו כהן–פרידמן בספרם, דהיינו כי ניתן ללמוד מראיות חיצוניות ("כלים חיצוניים") על ההתקשרות בין הצדדים."

אני חולק על מסקנתו זו של השופט ארניה ונימוקי למסקנה המשפטית השונה הם אלה:

1. הרציו של החלטת השופט עומד בניגוד גמור ללשון סעיף 9 לחוק המתווכים ולבית משפט – כל בית משפט – אין סמכות לפסוק בניגוד לחוק.

2. ייתכן שהשופט ארניה סמך, ולו בתת מודע ,את החלטתו גם על פסק דין של ביהמ"ש העליון ב-ע"א.986/93 קלמר נ. גיא [פד"י נ(1) 185] שם הכשיר בית המשפט עסקת מקרקעין ללא מסמך בכתב, אולם בכל הכבוד דעתי היא כי פסק דין זה עומד בניגוד לדין. הסבריו של בית המשפט העליון לתוצאה אליה הגיע אינם משכנעים ועומדים הם בניגוד גמור ללשון חוק המקרקעין.

3. ייתכן, ואני מדגיש  - ייתכן - כי ניתן היה להיעזר,  בשני המקרים,  בחוק עשיית עושר ולא במשפט תשכ"ט – 1969 כחוק המבסס עילה  עצמאית על פי לשונו ותוכנו.  לו כך נעשה , יכלו  בתי  המשפט לעקוף את סוגיית העדר המסמך בכתב. אבל,  בשני פסקי הדין אין התייחסות לחוק זה .

4.  אני מבקש להפנות לפסק דין שניתן על ידי השופט ניל הנדל ב- בר"ע (באר שבע) 952/98 [שיריזיאן נ.סלאב ואח'] מיום 17.3.99.
באותו מקרה חייב בית משפט שלום מתווך להחזיר  את דמי התיווך שקיבל מלקוחותיו למרות שהיה ברור כי ביצע פעולת תיווך. המתווך הגיש בקשה לרשות לערער לבית המשפט המחוזי ובקשתו נדחתה.  
בית המשפט המחוזי ביסס את דחיית הבקשה בכך  שחוק המתווכים (כמפורט לעיל) מחייב קיומו של מסמך בכתב כתנאי לזכות המתווך לתבוע דמי תיווך. כיון שלמערער- המתווך לא היה מסמך כזה חתום על ידי לקוחותיו, הוא לא היה זכאי לקבל דמי תיווך. 

 השופט הנדל ציטט את דברי ההסבר להצעת חוק המתווכים לפיהם עקב גל העלייה הגדול ואי שליטת העולים בשפה העברית יש להקפיד על קיומו של מסמך בכתב ביחסים שבין מתווך ללקוח.

5. בדיון שהתקיים בפני הח"מ בבית משפט השלום ברחובות (ת.א. 111/06) תבע מתווך דמי תיווך מעולים חדשים מברית המועצות לשעבר,  בהתבססו על מסמך חתום על ידם. המסמך היה כתוב בשפה העברית ואילו הלקוחות לא שלטו בשפה זו.
דחיתי את התביעה בהתבסס על סעיף 8 לחוק המתווכים המחייב מתווך לפעול בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת כלפי לקוחותיו. כך לא עשה אותו מתווך.

בשולי פסק הדין, המלצתי כי בחוזים אחידים ובחוזים בהם לא שולט צד לחוזה בשפה העברית, יש לחייב, על פי חוק לתרגם מסמכים או חוזים כאלה, לשפת המתקשר לחוזה. ההמלצה נשארה, כך עולה, במעמדה זה..

6. לסיום, יש לדעתי להקפיד על כך כי בתי המשפט לא יפרצו את לשון החוק שכן בהעדר גבול ברור נהפך החוק למנחה בלבד וזאת בניגוד גמור למושכלות ראשונים של ודאות החוק.

הרן פינשטין
שופט בדימוס.

לידיעה המלאה אודות פסק הדין