• תגיות:

עם פרישתי מהשיפוט ובהמשך להוראת משפטים בפקולטה לקרימינולוגיה בבר אילן במשך 20 השנים האחרונות, התחלתי לפני 3 שנים ללמד גם במחלקה לקרימינולוגיה אשר במכללת אשקלון.
קיומה של המכללה מבורך מכיוון שהיא מאפשרת לצעירים רבים אשר לא היו מגיעים לאקדמיה עקב סיבות כלכליות ואחרות, לרכוש השכלה אקדמית לתואר ראשון ואף לתואר שני.

אני חולק יחד עם מורים רבים במכללה  את התחושה כי לעבודת ההוראה יש ערך מוסף בדמות תרומה ציונית - פשוטו כמשמעו - לחברה כולה ובודאי שכך לגבי תלמידי המכללה.
"חמוש" בתחושת שליחות זו נתקלתי בתופעה לא מרנינה, אם אדבר בלשון מינורית, המשקפת דיעות קדומות של חלק מהתלמידים.
לא יכולתי לשתוק נוכח "גילוי" זה ושלחתי לחברי במחלקה את המכתב הבא.

קבלתי תגובות תומכות, בכתב ובעל פה ואף נודע לי כי תוכנו של המכתב הועבר לועדת ההוראה כדי שחבריה ידונו בסוגיה שהעליתי במכתבי, ויחפשו דרכים להתמודד עמה ולמגרה.
כיון שהנושא חורג מתחומי המכללה והוא נושק לרבדים שונים של החברה בארץ, הצעתי לפרסם את המכתב באתר זה כדי להפנות את קוראיו, ואת המשפטנים שבהם, לקשייה של התופעה.


"אל חברי סגל ההוראה והסגל במחלקה לקרימינולוגיה במכללת אשקלון:

השבוע עברתי חוויה מטלטלת אשר אסור להתעלם ממנה ועל כן אני מבקש לשתפכם בהרהורים הנובעים ממנה:

כידוע לכם אני מלמד נושאים משפטיים שונים במחלקה. במסגרת זו אני מציג בפני התלמידים תקדימים של בתי המשפט השונים וביחד אנחנו מנתחים את החוק הרלבנטי ואת פרשנותו על ידי בית המשפט.

ציטוט נכון של פסק דין כולל פירוט שמות הצדדים להליך המשפטי ומקום פרסומו בכרכי פסקי הדין.
וכאן התעוררה החוויה הקשה : עם קריאת שמות הצדדים לערעורים השונים לבית המשפט העליון, נשמעו  התגובות הבאות : (רשימה חלקית}:
"נו, ערבי מה אתה מצפה"
"מרוקאי, בטח שעשה את העבירות"
"עם שם כזה יש לו בטח עבירות קודמות"
"זה משתמט זה, צריך להכניס לו..."
"אתם, בית משפט, כולכם שמאלנים"
 ועוד כהנה וכהנה הערות המבטאות דעות קדומות  קשות, ואיני משתמש במונח חריף יותר המתבקש בנסיבות העניין!

ניסיונותי לעקור את ההשקפות הללו נתקלו בהערות "אתה נאיבי", "זה המצב" "תפתח את העיניים" וכיו"ב.

דוגמה נוספת : לימדתי את התלמידים כי על פי החוק בישראל אסור לבית המשפט להיחשף לעברו הפלילי של נאשם עד לאחר הכרעת הדין, היינו, עד לאחר קביעת השופט כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

התגובה העקשנית היתה "איזו שטות. רצוי שתדע מראש כי אחד כזה יש לו עבר פלילי כדי שתוכל להרשיע אותו כמו שמגיע לו".
חזקת החפות אינה מקובלת על דעת תלמידים רבים. לדעתם, עם שם "מרשיע" ועם עבר פלילי לא צריך להיות ספק כי האדם אשם גם באירוע האחרון המפורט בכתב האישום.

הסברתי לסטודנטים כי בעיני - כל אדם, אפילו הוא מוכר לי כעבריין - הנו נקי כפיים ובר לבב עד שיוחלט אחרת על סמך ראיות מוצקות. אבל, חוששני שההסבר לא התקבל על דעת כולם...

מזעזע!

כולנו עסוקים  בטרדות היום–יום השוטפות : הוראה, הדרכה, מחקר, כתיבה, (גמלאות) ועוד, אך  לדעתי חובה לעצור לרגע את המרוץ השוטף ולחשוב ביחד: היכן טעינו? היכן טעתה החברה – המכהנת  בלב עיסוקנו  כאנשי מדעי החברה? מה כולל תפקידנו כמורים וכמרצים?
האם מלחמה בדעות קדומות הוא חלק מתפקידו של מורה במוסד אקדמי? {לדעתי התשובה ברורה מאליה}.

אני מציע , על כן, לראשי המחלקה, למורים ולאנשי הסגל להרהר "ביחד ולחוד" (כלשון המשפטנים) בתופעות העגומות שפורטו לעיל, כדי לתרום, ולו במעט, לשיפור פני החברה כולה והמכללה שלנו באותה אבחה.
אשמח לשמוע מכם בעל פה, בכתב , באינטרנט.

הרן פינשטין."