• תגיות:

בימים אלה נדונה בבית הנשיא בקשת החנינה של השוטר שחר מזרחי וברקע מתנהלים במקביל שני קמפיינים ציבוריים גדולים, כאשר התקשורת זורקת לזירת התגוששות את תומכיו של מזרחי ומשטרת ישראל מצד אחד של המתרס ואת משפחת המנוח וארגונים ערביים דוגמת עדאללה מצד שני. בעלי האינטרס בשלהוב היצרים סביב פרשה זו אף משרטטים את הגבולות שבין 'בני האור' ל'בני החושך' ומנסים לייצר מצג לפיו הסוגיה בה חלוקים שני הצדדים הינה שאלת קדושת החיים.

תמונה זו אינה מקובלת עלי. קדושתם של החיים הינה מושכל ראשון בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואיננה הנושא העומד על הפרק. אף על פי כן, עליונות זו של קדושת החיים לא מנעה מהמחוקק להכיר במצבים נדירים כגון הגנה עצמית ולהעניק חסינות לזה הנוקט בה. תוצאת פסק הדין בפרשת השוטר מזרחי מלמדת אותנו היטב מהו המצב החוקי המצוי באשר לפרשנות סייג ההגנה העצמית, אולם גם מעוררת שאלה באשר למצב החוקי הרצוי באותם מקרים, שלצערנו הפכו יומיומיים, בהם נאלצים השוטרים להפעיל כוח על עבריינים הפועלים מולם באלימות רבה.

סעיף ההגנה העצמית בחוק הפלילי בא להגן על אדם שנאלץ להפעיל אלימות נגד אדם אחר שסיכן את חייו. במשך השנים הונהגו בבית המשפט שישה מבחנים שונים שרק אם הנאשם מוכיח שעמד בהם זוכה הוא לפטור מכוח סעיף זה. לצד מבחני סבירות, מדתיות ומבחנים אחרים, מצוי גם "מבחן הנסיגה". נאשם הטוען כי נאלץ להפעיל כוח על חברו אשר סיכן את חייו, חייב להראות כי לא הייתה לו כל אפשרות לסגת מהמקום בו התנהל המאבק. התפיסה שעומדת מאחורי הטלת חובה זו היא שאין זה מתפקידו של האזרח למגר את תופעת האלימות ברחובות. המונופול על הפעלת הכוח שייך למדינה ולרשויות אכיפת החוק הפועלות בשמה, ועל כן גם בשעה שמופעלת אלימות מצד אזרח אחד על חברו, על הנתקף לחפש לו נתיב מילוט ולא להיכנס לתגרה.

אם באשר לאזרח חובת הנסיגה ברורה לנו, שונה הוא הדבר ביחס לאותם מקרים בהם מעורבים שוטרים בתפקיד. לטעמי, שוטר הסבור כי הוא או אחר נתונים בסכנת חיים, הרי שכשליח הרשות המופקד על הביטחון ועל הסדר הציבורי, עליו לפעול למיגור הסכנה. זהו בדיוק ההבדל בינו לבין האזרח. תפקידו של השוטר אינו מסתכם ב"לחזור הביתה בשלום". מהשוטר המדינה דורשת הרבה יותר; תפקידו להשיב את הסדר והשלום לרחוב.

כשהאבחנה בין אזרח לשוטר מטשטשת - הדרישה המופנית כלפי השוטר בשטח נעשית לאבסורד. דוגמא טובה לכך היא מקרה שארע ב-2008, ובו שוטר ירה בגנב רכב לאחר מאבק אלים שבמהלכו נפגע השוטר והיה סבור שגנב הרכב עומד לדרוס אותו. בחקירתו נדרש השוטר להסביר מדוע ירה בגנב ולא הסתפק בבריחה מנתיב הדריסה.

"שאלה: אם חששת לחייך... מדוע לא קמת וברחת הצידה?

תשובה: ...לא היה באפשרותי לסגת או לברוח לשום מקום ואם הייתי יכול לברוח הייתי עושה את זה"

השוטר מצטדק באריכות ומסביר שבגלל פציעתו בשלב הראשון של התקרית לא הצליח לברוח, אך אם הדבר היה תלוי בו ודאי שהיה מנסה להימלט. והלב מזדעק - האם זה מה שאנו מצפים מהשוטר? לברוח?

התפיסה של הרשות החוקרת היא שעל השוטר מוטלת חובת נסיגה ואשר על כן, אין הוא יכול ליהנות מהפטור של הגנה עצמית. חוסר האבחנה בין אזרח לשוטר מצד רשויות החקירה, מביא את השוטר (ולימים הנאשם) לתת גרסה, שבעיניי היא בגדר אבסורד, ולפיה אם רק היה יכול - היה מסתלק מהזירה.

לאן הגענו?

מדינה החפצה להשליט סדר ברחוב חייבת להעניק למשטרה את היכולת הבסיסית לפעול ולהגן על חיי העוסקים במלאכת השיטור. לא יתכן לדרוש משוטר לסגת בשעה שהוא חש סכנה. בסיטואציה בה אזרח חש בסכנה הוא מזמין ניידת, מה יעשה שוטר שחש בסכנה? יזמין ניידת? ומה השוטרים בניידת יעשו? יזמינו גם הם ניידת? הרי הדבר ברור כשמש - להטיל חובת נסיגה על שוטר פירושו של דבר לקבוע כי אין לו אפשרות אמיתית להצליח למגר את תופעות האלימות בהן הוא נתקל.

במושב הקרוב בכוונתי לתקן את חוק העונשין כך שהאבחנה הברורה בין שוטר לאזרח בכל הקשור לחובת הנסיגה, אבחנה שעד היום היתה רק מצוות השכל הבריא - תנוסח משפטית ותכתב בספר החוקים.

ח"כ זבולון אורלב הינו יו"ר המפד"ל