3.0 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 1)
בוררות בדין העברי

מערכת בתי הדין הרבניים

למשפט העברי היסטוריה של למעלה מ-3,000 שנה, ברובה היתה זו תקופה של חוסר עצמאות מדינית לעם העברי, שאף פוזר על-פני גלויות. מדינת ישראל מקיימת מספר מערכות שיפוט. אחת המערכות המרכזיות הנה מערכת השיפוט הדתי באמצעות בתי-הדין הרבניים. מערכת זו דנה בסכסוכים השונים על-פי הדין העברי. היא מטפלת לעיתים אף בהליכי בוררות הנערכים בחסותה.

כפיפות הליכי בוררות לבתי המשפט האזרחיים

בית-הדין הרבני כפוף לביקורת שיפוטית אזרחית מועטה. כדברי השופט בר-אופיר, פסק בוררות שיצא תחת ידי בית הדין הרבני, ביושבו כמותב של בוררים, איננו אכיף בהוצאה לפועל אלא לאחר שאושר על-ידי בית-המשפט המחוזי, כדרך שהוא מאשר כל פסק של בורר לפי חוק הבוררות. 

בנוסף, היכולת לבקר את פסק הבורר, נתונה גם היא בדרך-כלל לבית-המשפט המחוזי המחוייב לעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות ביחד עם סעיף 26 לחוק הבוררות. יוצא, שעסקינן בביקורת מוגבלת, המתוחמת לעניינים המפורטים בסעיפים האמורים בלבד, שהרי מגמת בתי-המשפט היא לקיים את פסק הבוררות, ככל שהדבר ניתן, ולצמצם את התערבותו של בית-המשפט בהכרעותיו של הבורר.

נמצאנו למדים כי הסדר דיון בבית-הדין הרבני, מכח חוק הבוררות, מנציח סיטואציה לפיה גוף שיפוטי נתון לביקורת שיפוטית חיצונית, מוגבלת ומצומצמת. יודגש, שאין בביקורתו הערעורית של בית-הדין הרבני הגדול להועיל, שכן עסקינן בביקורת של המערכת המשפטית האזרחית המתבקשת, לאור אופייה המיוחד של המערכת הדתית ובית הדין הרבני הגדול אינו יוצא מן הכלל במעמדו. הוא מהווה חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל.  

בקורת מצד מערכת בתי-הדין הרבניים

מנגד, המקרים החריגים שבהם דן בית-המשפט המחוזי בבקשות לאישור ולביטול פסק של בית-הדין הרבני, ואף של בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, ביושבם מכוח ההסמכה כמותב של בוררים, מעוררים את זעמם של הדיינים. לדידם, קל וחומר שאין דייני בית-הדין הרבני נכונים מרצונם לכפוף עצמם לביקורתו של בית-המשפט המחוזי על-ידי פעולה כבוררים ומתן פסק בוררות שעליו חל חוק הבוררות. הלכה היא, כי כוחם של פסקי-הדין היוצאים מלפני בתי-המשפט, שלום ומחוזי, הוא שווה-ערך להחלטותיו של בית-הדין, ואין האחד עדיף על רעהו.
מה גם שבית-המשפט המחוזי אינו יכול לשמש כערכאת ערעור על פסקיו והחלטותיו של בית-הדין הרבני ולהעבירם תחת שבט ביקורתו.

ואולם, הפרקטיקה הנוהגת, מכוחו של חוק הבוררות, מכפיפה כאמור, את בתי-הדין הרבניים, על ערכאותיהם, לביקורתו של בית-המשפט המחוזי ופוגעת בחובת הכיבוד ההדדי בין ערכאות השיפוט.
 
קיומה של ערכאת ערעור במערכת הרבנית

על-פי ההלכה שטווה בית-המשפט העליון, מאושר לעיתים פסק הבורר אפילו ונפלו בו טעויות ומשגים, ובלבד שהליכי הבוררות נתקיימו כדין. חיזוק מוסד הבוררות, עד כדי שלילת סמכותו של בית-המשפט לתקן טעויות שנפלו בפסק-הדין, אף שהן גלויות וברורות על-פני הפסק, מהווה סיכון של ממש למוסד הבוררות ולהכרה בו על-ידי הציבור. יש בכך אף סיכון לשרירות לב של בוררים לעיוות דין.

קיומה של דרגת ערעור, שתפקידה להעביר את פסק הבוררות של בית-הדין הרבני תחת שבט הביקורת, מאפשרת לצדדים מיצויה של זכות ערעור ומקטינה את הסיכויים לטעויות. בנקודה זו קיימת עדיפות לבתי הדין ביחס למצב הקיים במערכת השיפוט האזרחית.
 
יתרון המערכת הרבנית במתן צווי ביניים

שאלה בעייתית בדיני הבוררות הינה שאלת סמכותו של בורר ליתן צווי-ביניים. יש הגורסים שהבורר מוסמך לכך ויש שגורסים שאינו מוסמך. עם זאת, לגישת פרופ` אוטולנגי, הבעיה האמיתית הינה , כיצד ייאכפו צווים אלה אם הצדדים לא יקיימו אותם? לשם כך נזקק הבורר להתערבות בית-המשפט, על-מנת שיסייע לו גם בעניינים אלה כמו באחרים.
ברם, עת בית-הדין הרבני מכהן כבורר, לכאורה, אין הוא נזקק להתערבות בית-המשפט, שהרי כחלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל, נתונות לו סמכויות עזר בחוק, ומקום שאלה אינן ממוצות, מוקנית לו הסמכות הטבועה, להשלים את החסר. על-כן, גם בנקודה זו עדיף בית-הדין כבורר על-פני בוררים אחרים.
 
"אמת, וצדק ושלום" במערכת המשפט

שני היסודות הראשיים של המשפט: מחד, האמת והצדק, ומאידך, השלום מהווים את הבסיס העיקרי לכינונו של משפט. שכן האמת היא נר לרגלו של המשפט, והצדק הוא הבסיס לקיומו של החוק. השלום הוא המטרה אליה שואפת כל מערכת משפט, בין אם ההליך הדיוני נעשה ע"פ הדין או על דרך הפשרה. ניתן לראות בדעותיהם של התנאים כמו ר` אליעזר הטוען ש"ייקוב הדין את ההר" ולכן על הדיין לדון ע"פ הדין הצרוף בלבד היות שהמשפט לאלקים הוא מה שמחזק את דעתו לאי היכולת לסטות כמלוא הנימה מהמשפט וזאת, בניגוד לגישור הטוען לאוטונומיית הפרט כפי שמעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לעומתו, ר` יהושע רואה דווקא בפשרה את הדרך הנאותה ביותר להשגת האיזון בין המטרות השונות של המשפט, ולכן רואה בשלום גורם בעל משקל גבוה יותר מאשר החוק. שכן לדעתו החוק אינו נועד רק ליישומו על עובדות המקרה אלא בעיקר משמש הכוונה ערכית באשר לכיוון הנכון ולעקרונות שיש ללכת לפיהם.

דיני התורה ישמשו לקביעת גבולותיה של החברה, כאשר היא אינה פועלת מכח הסכמה הדדית ורצון טוב, ונוצר הצורך לכפות חוק וסדר. אולם הפשרה מעידה על כך שיש לאדם יכולת להסכים על כל פתרון עצמאי לסכסוכיו ומריבותיו, והתורה תסמוך ידיה עליו.

מכאן ניתן להבין את צמדי המלים אמת ושלום המופיעים 11 פעמים במקרא, הן בסמיכות, הן בצורת איחוי מקושר והן בצורת התקבולת. אין מדובר בשני ביטויים השונים זה מזה באופן מהותי, אלא מדובר בשני ביטויים המעידים על שלמותו ונכונותו של הדבר. רק כך נוכל להבין את הביטוי בתפילת חזקיהו "הלא אם שלום ואמת יהיה בימי" (מלכים ב`, כ` יט`) או את דברי ירמיהו (לג, ו) "וגיליתי להם עתרת שלום ואמת". לפיכך כוונת הפסוק ,אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם": כוונתו לומר שיש לשפוט משפט צדק, הלא הוא משפט אמת, והוא המשפט השלם.
 
סיכום ומסקנות

מערכת בתי הדין הרבניים שונה בתכלית ממערכת בתי המשפט האזרחית. אמנם, היא מקיימת מערכת הנבנית על הדין העברי אך כפופה בהליכי הבוררות למערכת האזרחית. מערכת בתי הדין הרבניים מקיימת הליכי בוררות ואף מאפשרת זכות ערעור על הליכי הבוררות. ואולם, סמכויות הבורר הממונה על-ידי מערכת זו מוגבלות ביותר עד כי צווים בהליך הבוררות ניתנים על-ידי מערכת בתי הדין בלבד. "איש איש באמונתו יחיה" ואין לנו אלא לפתוח צוהר צר לעולם היהדות המרתק המקיים גם הוא הליכי בוררות במערכת המתנהלת לפי כללים ייחודיים לה.  

הכותבים הם עו"ד, בוררים ומגשרים.