3.0 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 3)
עיוות דוקטרינת ההגנה מן הצדק על ידי אופן יישומה

טענת ההגנה מן הצדק אמורה הייתה לשמש טענה מקדמית, שתפקידהּ להביא לביטול כתב אישום ומכל מקום למנוע את ניהול המשפט כנגד הנאשם, מתוך תפיסה שמעשה כזה יהיה בלתי צודק בנסיבות העניין.
ברבות השנים הועבר משקלה של הטענה מתחילת המשפט אל סופו. בית המשפט הפך את הטענה מטענה מקדמית, לקו הגנה במשפט העשוי להוביל לזיכוי. מטענה ששמה דגש על השאלות: איך מתנהל ההליך הפלילי ומדוע מנוהל ההליך, בית המשפט הטה את מוקד הדיון לבירור השאלה: מה הנפקות הציבורית של קבלת הטענה (להבדיל, מאי קבלת הטענה). כפי שיתברר בהמשך, גם לסנגוריה יש אחריות לתוצאה הזו. השאלה היא האם בתהליך הזה לא הרסנו בעצם את מהותה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ופגענו בזכות קיומה.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום פלילי

למציאת עו"ד פלילי באינדקס משפטי

התפתחות הדוקטרינה

ההגנה מן הצדק עברה כברת דרך ארוכה. מה שהחל כדוקטרינה כללית-פסיקתית, הינה כיום טענת הגנה מקדמית שקיבלה עיגון מפורש בחוק בשנת 2007. על פניו, מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת, כאשר המהות נותרה בעינה אך זו הועצמה נוכח המעמד המשופר שקיבלה הטענה באמצעות עיגונה בחוק. ואולם, חרף הרצון הטוב שעמד בבסיס תיקון 51 לחוק סדר הדין הפלילי, אותו התיקון אשר הוסיף לרשימת הטענות המקדמיות את סעיף קטן 10 שעניינו הגנה מן הצדק, המציאות מגלה, כי לא זו בלבד שעיגון הטענה בחוק לא מבטיח הגנה יתרה על זכויות הנאשם בהליך הפלילי, אלא נדמה, כי התוצאה בסופו של יום היא העמקת הפגיעה בו. מטענה מקדמית שביקשה לתת סעד במקרים בהם אי צדק הטה את מאזני הצדק לרעת הנאשם, או הביא לפגיעה בו בדרך אחרת, הפכה הטענה לאמצעי בידי התביעה להתמודד עם מחדלי חקירה של המשטרה. 

כידוע, דוקטרינת ההגנה מן הצדק התפתחה בפסיקה זמן מה קודם לעיגונה בחוק. משכך, יהיה זה אך סביר לצאת מתוך נקודת ההנחה, כי תיקון 51 נועד לקבוע את גבולות ההגנה וכדי להחרות-להחזיק אחר בית המשפט, במאמציו להביא לכך שהצדק ייעשה וייראה.

הואיל והחוק אך עיגן במפורש את הדוקטרינה כפי שזו עוצבה על ידי בית המשפט עם השנים, ברור, כי קביעה מפורשת של גדרי ההגנה אין בה, בפני עצמה, כדי להביא לפגיעה נוספת בנאשם, אלא לכל היותר להותירו במצב בו היה קודם לכן. בדומה, אין מאמר זה מבקש לטעון, כי המבחן שנקבע על ידי המחוקק ("סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית") הוא-הוא שגורם לפגיעה הנוספת בנאשם. ואכן - לא זו הטענה.
מאמר זה מבקש להלין כנגד הפרקטיקה שעיוותה את טענת ההגנה מן הצדק עד כי הלכה למעשה, אופן יישום הדוקטרינה  הביא לתוצאה הפוכה מזו העומדת בבסיס יצירתה.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק באה לאוויר העולם מתוך הבנה, כי המטרה לא מקדשת את כל האמצעים וכי אינטרס הציבור הוא בהגנה אף על זכויות הנאשם - ולא רק בהעמדת עבריינים לדין. הדוקטרינה האמורה מבקשת לתת סעד מקום בו הנסיבות הביאו לפגיעה מהותית בתחושת הצדק המפעמת בכל אדם, ומשכך אין זה ראוי וצודק להמשיך בניהול ההליך הפלילי ובבירור אשמתו/חפותו של הנאשם. דברים אלה באים לידי ביטוי הן בפסיקה, הן מתוך סעיף החוק והן מתוך דברי ההסבר שקדמו לתיקון החוק. אלא, שהפרקטיקה הביאה לידי כך, שבמקום שהנאשם יראה בטענת ההגנה מן הצדק גלגל הצלה בים של אי צדק, כך לפי תחושותיו שלו, מוצא עצמו נדרש להתמודד עם שיקולים של כדאיות ואסטרטגיה - האם בכלל כדאי לו להעלות בפני בית המשפט את הטענה. רוצה לומר, לא זו בלבד שקיבל מלקות, לא זו בלבד שגורש מהעיר, אלא אף מרחפת מעל ראשו הסכנה שמא ייאלץ לאכול את הדג המסריח.

טענה מקדמית

בהיבט התיאורטי, טענת ההגנה מן הצדק הינה טענת הגנה מקדמית, ואין בעובדה שנאשם רשאי להעלותה בפני בית המשפט בכל שלב במסגרת הגנתו, ואף בשלב הערעור, כדי לכרסם במעמדה ככזו. כאמור, הטענה נוצרה כדי להעניק לנאשם סעד מקום בו נפל פגם ממשי באופן שבו נבחנת אשמתו או חפותו בהתבסס על כך, שמקום בו יש פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות אי אפשר לברר קיומו של אשם או, לחלופין, לא צודק יהיה לעשות כן. בית המשפט במקרה זה נדרש לבחון את ההליך הפלילי מנקודת מבטו של הנאשם ולהכריע, האם המשך ניהול ההליך, בין אם במתכונת זו ובין אם בכלל, יש בו כדי לסתור מהותית עקרונות של צדק והגינות משפטית. ככל שבית המשפט מוצא, כי דינה של הטענה להתקבל, רשאי הוא להורות על מתן סעד מן הצדק עד כדי ביטול כתב האישום.

הנה כי כן, על פניו המדובר בטענה שאינה אלא win-win situation. זה נהנה וזה לא חסר. שהרי, לא זו בלבד שהטענה מבטיחה את זכויות הנאשם, מניה וביה יש בה כדי לקדם את האינטרס הציבורי, כי הליכים פליליים ינוהלו על פי עקרונות של שוויון, מהירות, יעילות, צדק והגינות - עקרונות שכולם יחדיו יש בהם כדי להבטיח הגעה לחקר האמת בד בבד עם הגנה על זכויות אדם. אלא מאי? הבעיה, כאמור, עם טענת ההגנה מן הצדק הינה באופן היישום שלה. שכן, האופן בו מיושמת הטענה במציאות, מרוקנת מתוכן את אותם היסודות עליהם היא בנויה. נסביר.

הבעיה- אופן היישום

כאמור, טענת ההגנה מן הצדק הינה טענה מקדמית. משכך, מקומה הטבעי של הטענה הינו בתחילת ההליך הפלילי (במידה והטענה כבר התגבשה במועד זה). מעבר לכך שמעמד הטענה כטענה מקדמית נלמד מן הכתובים, אף מהותה של הטענה מצדיקה את קיום הדיון בה בתחילת ההליך, בטרם חשיפת בית המשפט לחומר הראיות, וזאת נוכח העובדה שהטענה אמורה להתעלם מהתוצאה האפשרית של ההליך, גם במקרים שהתוצאה עלולה להיות פטירת אשמים בלא כלום, ולשים דגש על צדקת ה"דרך".

יתרה מכך, לעיתים קרובות אף אי הצדק הספציפי הנטען מצדיק את בירורו בתחילת ההליך. כך, לדוגמא, במקרה בו הטענה נשענת על קיומה של אפליה באכיפה, על העדר חומר חקירה חשוב להגנת הנאשם או, לחלופין, על שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום. ואולם, חרף העובדה שהמחוקק הביע דעתו ברבים על כי הוא "נותן גב" למגמה שהתפתחה עד שנת 2007 רק בפסיקה, כל אדם שהמשפט הפלילי זורם בעורקיו יודע לומר, שבית המשפט על פי רוב ממעט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 149(10) לחסד"פ בסמוך לאחר העלאת הטענה על ידי הנאשם, וחלף זאת מחליט "ליתן החלטתו לגופן של הטענות במסגרת הכרעת הדין". והרי, מה הועילו חכמים בתקנתם? החלטה מעין זו היא בבחינת אתרוגים לאחר סוכות, שיש בה אך כדי לשרש ולהעצים את הפגם הנטען ואת אי הצדק. זאת, בד בבד עם צמצום יכולתו של בית המשפט לרפא את הפגם.

זאת ועוד, לא זו בלבד שהדבר עומד בניגוד גמור לשיקולים של יעילות, נדמה, כי בניגוד למהות טענת ההגנה, לפיה על בית המשפט להתעלם משאלת חפותו או אשמתו של הנאשם בבוחנו האם נפל פגם בהליך הפלילי, הלכה למעשה מבקש בית המשפט להניח את דעתו, כי האדם שלפניו הוא זכאי, קודם לקבלת בקשתו לסעד מן הצדק. הדברים בעייתיים, בלשון המעטה, כאשר בסופו של יום אפשר, במקרה הטוב, לספור על יד אחת את המקרים בהם בית המשפט קיבל את טענת ההגנה מן הצדק חרף קיומן של ראיות מרשיעות.

אכן, יש בפרקטיקה זו כדי להבטיח, כי מי שדבק בו אשם פלילי ייתן על כך את הדין. ואולם, אל לנו להתעלם מצידו האחר של המטבע. שכן, מי יתקע לידינו, כי לא יהיה מצב בו אדם חף מפשע יורשע לו מן הטעם, שאי הצדק המהותי עליו התריע, לדוגמא: העדר חומר חקירה אקוטי הדרוש להגנתו, מנע ממנו מלהוכיח את חפותו? הנה כי כן, יש באמור כדי להיות חיזוק נוסף לכך שהפרקטיקה הביאה לעיוות הדוקטרינה והפכה אותה לברכה לבטלה.

יהיה מי שיטען, כי העומד בבסיס הדברים הוא רתיעתם של שופטים מלצלול לעמקי אותו ביטוי אמורפי, "צדק", להגדיר את גבולותיו ולהכריע, האם במקרה הספציפי הפגם הנטען עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. שעה שאין ולא יכול להיות חולק, כי הרדיפה אחר צדק היא הנשמה, הרוח החיה, במערכת המשפט בישראל - אין ספק שהדברים בעייתיים, בלשון המעטה.

סיום הדיון בשלב הזה אמנם נוח, אך נראה, כי יחטא לאמת. שכן, העמקת הבחינה והדיון מגלה, כי ייתכן שהחטא הקדמון רובץ לפתחם של אלה המלינים על הפגיעה בהם - הנאשמים. הכל מכירים את הסיפור על הנער שצעק "זאב". נראה, כי דבר דומה קיים בהליך הפלילי, בקשר לטענת ההגנה מן הצדק. כך, סנגורים רבים טוענים להגנה מן הצדק כדבר שבשגרה, מסיבות שונות שלא נדון בהם עתה, עד כי בית המשפט מתקשה להבחין בין קריאות "אמת" לבין קריאות "שווא". כשהדברים מצטרפים לקושי העצום הקיים בהגדרות "צדק" ו"הגינות" והצורך להכריע בין סתירה "רגילה" ו"מהותית" (כדרישת החוק), ניתן להבין את העדפת השופטים לדחות את מועד ההכרעה עד לבחינת הראיות הדרושות כולן.

אגב אורחא נעיר, כי הגדרה ברורה, סגורה וחד משמעית לביטויים של "צדק" ו"הגינות" אינה בהכרח משום יתרון ואין בה בהכרח כדי לשרת את המושגים נאמנה. ברור, כי אין בכל ההבנה והאמפטיה כדי לפטור את בית המשפט, אותו גורם מקצועי האמון על משימת ההגנה על הצדק, מן החובה להתמודד עם הקושי - רב ככל שיהיה. יחד עם זאת, הואיל והמציאות מלמדת, כי רוב רובם של התיקים הפליליים מסתיימים בסופו של יום בהסדרי טיעון, מה שמייתר את הצורך להכריע בקיומו של פגם כזה או אחר בהליך הפלילי, ייתכן והפרקטיקה שהתפתחה לה בבית המשפט בכל הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק, הינה בבחינת הרע במיעוטו.

אם הפגיעה בנאשם הייתה מסתכמת בכך שהוא נותר במצב שהיה קודם להעלאת הטענה על ידו - דיינו. אלא שכאמור, בכך לא די.

מושכלות ראשונים הם, כי מצופה מעורך דין סביר לעשות שימוש בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותו, לטובת מרשו. בהמשך לכך ברור, כי מקום שעורך הדין מגלה פגם העומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, עליו להביא זאת לידיעת בית המשפט מתוקף תפקידו כ-officer of the court, זאת בין אם מדובר בהליך אזרחי ובין אם מדובר בהליך פלילי. הדברים האמורים נכונים וראויים על אחת כמה וכמה, במקרה בו הפגם מתגלה על ידי סנגור, עת על הכף עומדים חירותו ושמו הטוב של נאשם, מרשו. על רקע דברים אלה, ברורה התנהלות הסנגורים בבואם לטעון לקיומה של הגנה מן הצדק, התנהלות שיש בה כדי לבטא את האמון הרב שהם רוחשים לטענה שבפיהם, כאשר במסגרת הטענה הם "יורים בכל התותחים".

כך, עורכי דין רבים פורשים בפני בית המשפט, ומשכך גם בפני התביעה, את פרטי הגנת הנאשם תוך התייחסות רחבה לקשיים העולים מתוך הראיות ושלשיטתם, תומכים בטענתם. יהיה מי שיאמר, שהסנגור פועל כמצופה ממנו, שכן, הכיצד מצפה הוא, כי טענת ההגנה מן הצדק תתקבל, אם לא תהיה מבוססת בראיות? והרי, לא ניתן להתעלם מכך, כי יש דברים בגו. ואולם באותה מידה אי אפשר להתעלם מכך, שבמעשה זה מוותר הנאשם על היתרון היחיד שיש לו במשפט פלילי - הזכות שלא לחשוף בפני התביעה את הגנתו קודם לפרשת ההגנה. ויתור זה, הפוגע מחד בנאשם ומנגד, הינו בבחינת מתן יתרון לתביעה, הוא כה משמעותי, עד כי יש בו כדי לרוקן מתוכן את טענת ההגנה מן הצדק.

לא למותר להעיר, כי פרקטיקה זו של ההגנה מאירה באור אחר את החלטת בית המשפט ליתן החלטתו בטענת ההגנה מן הצדק, במסגרת הכרעת הדין. שהרי, אם ההגנה מעלה בפני בית המשפט טענות שנסמכות על חומר הראיות, אך מתבקש, כי הכרעת בית המשפט תינתן לאחר בחינת מהימנות אותן הראיות והאופן בו הן משתלבות בכלל הראיות, בטרם יתבקש להסיק מסקנות. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף, שעה שטענת ההגנה מן הצדק מקנה לבית המשפט את הסמכות להורות על ביטול כתב האישום - תוצאה קיצונית שראוי שתתקבל במקרים קיצוניים, בהם הטענה הוכחה במלואה. 

מעגל שוטים

בסופו של דבר נראה, כי נמצאים אנו במעגל שוטים עיקש, כאשר פתרון הקושיה אינו פשוט כפי שנחזה תחילה. שכן, לא זו בלבד שהפגם נפל בהתנהלות בעלי תפקידים שונים במשפט הפלילי, כל אחד וחלקו הוא, נדמה, כי המדובר בסינרגיה של עניינים שונים הכרוכים זה בזה - דבר שודאי וודאי מקשה על מי שמבקש למצוא את הדרך להחזיר את טענת ההגנה מן הצדק למסלולה המקורי. לדידנו, חשיבות העלאת הדברים מתבטאת בעיקר בשניים: ראשית, ראוי שהחלטה בדבר העלאת טענת הגנה מן הצדק, תתקבל תוך ידיעת העובדות והשיקולים כולם ושנית, בכך שלעיתים העלאת טענה והצפת בעיות יש בהם כדי להגביר את המודעות אל הבעיות ובתוך כך, להביא לצמצומן. והרי ברור, כי אדם שחש עצמו קורבן לעוול חמור ואי צדק, לא יסכין וישתוק אף אל מול שיקולי כדאיות - נכונים ככל שיהיו. הדברים האמורים נכונים וראויים עוד יותר, כאשר מדובר באדם אשר נלחם על חירותו ושמו הטוב בהליך פלילי, הליך שהינו בבחינת דיני נפשות בו שיקולים אסטרטגיים אינם ממין העניין.

נדמה, כי יש בטיבה של הבעיה ובעובדה, כי מדובר בתוצר של עניינים ושיקולים מורכבים ורבים, כדי לחזק את המסקנה, כי מודעות לקושי היא-היא המפתח לפתרון, ולכל הפחות - הינה צעד קטן לקראתו.

* הכותבת הינה עו"ד ממשרד עורכי הדין רונאל פישר, נרי ושות'.