3.7 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 3)
תלונת שווא שהוגשה למשטרה הוכרה כהוצאת לשון הרע

חוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום לשון הרע, אשר אינו חוסה בהגנות החוק, יזכה את הנפגע מהפרסום בפיצויים.

מהי לשון הרע?
סעיף 1 חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מגדיר מהי לשון הרע, וקובע כי לשון הרע יהיה דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לעשותו ללעג או שנאה בעיני הבריות, לבזותו בשל מעשים או תכונות, או לפגוע בעיסוקו של אדם ומשרתו. 

הוצאת לשון הרע - עוולה נזיקית
החוק קובע, כי הוצאת לשון הרע, בהתאם לדיני הנזיקין הכלליים, תזכה בפיצוי בגובה הנזקים שנגרמו לנפגע, עקב הוצאת לשון הרע הנטענת. המחוקק ער לכך שבתביעות לשון הרע קיים קושי ראייתי לכמת את הנזק הנגרם לאדם עקב השפלה וביזוי, ולכן קבע מנגנון נוסף לפיצוי, ללא הוכחת נזק.

פיצויים ללא הוכחת נזק
סעיף 7א' לחוק קובע, כי הנפגע זכאי לפיצוי של עד 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, ופיצוי שיכול להגיע עד 100,000 ₪, אם הוכח כי לשון הרע הוצאה בכוונה לפגוע. ברוב המקרים בית המשפט יתחשב במכלול השיקולים בבואו לפסוק פיצויים, וביניהם עוצמת הפגיעה, הכאב והסבל, היקף הפרסום, הפגיעה במעמדו ובשמו של הנפגע, השלכות הפרסום, כוונתו של המפרסם, והאם התנצל או חזר בו מדבריו. 

אילו הגנות קיימות בחוק?
פרק ג' לחוק מגדיר מהם פרסומים מותרים, ומונה את ההגנות וההקלות.
סעיף 15 מקנה הגנה למי שפרסם בתום לב בנסיבות המנויות בסעיף, וביניהן פרסום מתוך חובות חוקיות, הגנה על עניין אישי, ביקורת, הבעת דעה ועוד.
סעיף 15(8) קובע הגנה על: "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה."

הגנה זו חשובה והכרחית, שכן הגשת תלונה למשטרה כנגד אדם, מטבעה יש בה הוצאת לשון הרע, והמתלונן חייב להרגיש שהוא חופשי למסור את גרסתו מבלי להיות חשוף לתביעת לשון הרע. מנגד, ההגנה בחוק הביאה לתופעה מדאיגה של הגשת תלונות סרק ככלי נקם.

ההלכה הפסוקה מחייבת לבחון את הצורך לאזן בין חובת האזרח להתלונן במשטרה, על עבירות ומעשים שנדמה כי הם מעשים פליליים, ולהעניק לו הגנה במקרה שכזה, ובין הצורך למנוע מקרים שבהם מכשיר התלונה יהיה קרדום לחפור בו מטעמים שאינם ענייניים ואינם מידתיים.

הנטל על הנתבע להוכיח כי התלונה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, וכי האמין שדבריו אמת ועשה די לבדוק את אמיתותם, ולא פעל במטרה לפגוע.

בע"א 788/79 ריימר נ' רייכר, קבע כבוד הנשיא דאז ברק את מבחן "אמונת המתלונן הבאמיתות תלונתו". אולם, בפסיקה מאוחרת עלה הקושי בישומו של המבחן מבחינה ראייתית, שכן לא ניתן להתחקות אחר מחשבותיו ואמונותיו של אדם. לכן, בכל מקרה, מנסה בית-המשפט לתהות בנוגע לאמונתו הסובייקטיבית של הנתבע, בכלים אובייקטיבים של מבחן האדם הסביר בנסיבות המקרה. 

על התביעה: פיצויים ללא הוכחת נזק נגד השכן
משרד הח"מ יצג את התובע, אדם מבוגר, בתביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק נגד שכנו, על הוצאת לשון הרע. בנסיבות המקרה, דובר בסכסוך שכנים, שהחל בבנייה לא חוקית של גדר על-ידי הנתבע. הנתבע הגיש תלונה שקרית כנגד שכנו המבוגר, וסיפר למשטרה כי "תפס" את שכנו עומד עירום ונוגע בגופו, ליד חלון חדר האמבטיה בביתו, בעודו צופה בילדותיו הקטנות של המתלונן משתכשכות בבריכה, בבחינת "מעשים מגונים".
בנוסף, נטען על ידי הנתבע כי למחרת היום, נצפה מישהו מטעם התובע עומד על גג הבית ומצלם את בית הנתבע.

הנתבע טען, כי רצף האירועים גרם לו לפנות למשטרה, מתוך חשש ממשי לביצוע עבירה ומתוך דאגה כנה לשלום בנותיו הקטנות. לכאורה, ההגנה שבחוק איסור לשון הרע על הגשת תלונות למשטרה, נועדה בדיוק לאותם מקרים בהם מתברר בדיעבד כי אין אשמה, שכן לא כל תלונה המובילה לזיכוי הינה בהכרח תלונת סרק. לכן המבחן יהיה מבחן של תום-לב סובייקטיבי של אותו מתלונן, שגרם לו להאמין באמיתות תלונתו, ואב מודאג החרד לשלום בנותיו, אמור להנות לכאורה מהגנת החוק.

בית-המשפט בחן את תחולת ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק, וקבע כי ההגנה אותה מקנה הסעיף אינה הגנה מוחלטת, וכי הגשת תלונה שלא בתום-לב ולא מפאת חשש ממשי לביצוע עבירה, אינה חוסה תחת ההגנה.

משרד הח"מ הצליח להוכיח, כי התלונה היתה שקרית מלכתחילה, בין היתר, על ידי הפרכת טענות הנתבע, הן מבחינה פיסיקלית (לא יתכן כי התובע נצפה מזוויות הראיה הנטענות), והן מבחינה רפואית. טענות הנתבע הופרכו בעיקר באמצעות ניתוח הראיות השונות במהלך החקירה הנגדית, בה הציג הנתבע גרסה מרוככת ושונה מזו שמסר במשטרה. בנוסף, ניכר בעיני בית-המשפט סבלו של התובע, אשר הסתגר בביתו ונזקק לטיפול נפשי לראשונה בחייו בעקבות התלונה.
בית-המשפט קבע, כי הגנת החוק לא תחול בכל מקרה, והתרשם מעדותו של הנתבע, כי ידע היטב שהתלונה שהגיש היא שקרית, במטרה להזיק לשכנו במסגרת הסכסוך רב-השנים בין השניים, ולא היתה לו כל אמונה באמיתותה בעת הגשת התלונה. בית-המשפט פסק, כי אין זה סביר להגיש תלונה כה חמורה כנגד אדם מבוגר, לאחר שנצפה עומד עירום בחדר האמבטיה של ביתו, ומבהיר כי זהו עדיין מעשה מותר, שכן ביתו של אדם מבצרו.

הנתבע חויב בתשלום פיצוי נכבד לתובע ללא הוכחת נזק, ובהוצאות משפט.

הערעור שהגיש הנתבע על פסק-הדין נדחה, לאחר שבית-המשפט המחוזי סבר כי ניתן משקל רב בהכרעה להתרשמות ממהימנות העדים ותום-ליבם, ולהבדלי הגרסאות של הנתבע, בהתחשב במכלול הראיות ובסכסוך הממושך. בערעור נפסקו הוצאות נוספות לטובת התובע.

לסיכום, בכל מקרה של הוצאת לשון הרע, גם בנסיבות בהן לכאורה קיימת הגנה בחוק, חוסר תום-לב וחוסר סבירות יכולים להקים עילה לפיצוי. בית-המשפט יפסוק בהתאם לנתונים שבפניו, ויישומו של מבחן האמונה הסובייקטיבית של האדם הסביר בנסיבות העניין. החוק מאפשר פיצוי של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ורוב תביעות לשון הרע מסתיימות בפיצוי כספי, ההולם את עוצמת הפגיעה.

בכל מקרה, בטרם הגשת תביעה, יש לבחון היטב את מכלול הראיות ולאמוד את סיכוי התביעה מול מהות הפרסום האסור, תום-ליבו של המפרסם ותחולת ההגנות שבחוק. בהגשת תביעת לשון הרע בעקבות תלונה במשטרה, יש לבחון לעומק את הנסיבות, בשל האיזון העדין המתבקש בין הגנה על מתלוננים ומניעת ביצוע עבירות מחד, והצורך למגר את התופעה המדאיגה של הגשת תלונות סרק ממניעי נקם מאידך.