2.5 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 2)
בין רצח להריגה - הלכה למעשה

שלוש עבירות המתה עיקריות קבועות בחוק העונשין - רצח, הריגה (manslaughter) וגרם מוות ברשלנות.
עבירות ההמתה קבועות בפרק י' לחוק, שעניינו פגיעות גוף, תחת סימן א', העוסק בגרימת המוות,  קרי: עבירות גרימה תוצאתיות, אשר כוללות כל מעשה או מחדל אשר הביאו למות אדם.  
המייחד את שלוש עבירות ההמתה הוא התוצאה - תוצאה אחת זהה, והיא מותו של אדם.

עבירת גרימת המוות ברשלנות קבועה בסעיף 304 לחוק העונשין, וקובעת כי הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו  מאסר שלוש שנים.

עבירת ההריגה קבועה בס' 298 לחוק העונשין, וקובעת כי הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.

לעומתה, עבירת הרצח קבועה בס' 300 לחוק העונשין, מורכבת מיסוד עובדתי זהה, אך מוסיפה ארבע אפשרויות של נסיבות שונות, אשר בהתקיימותן ניתן יהיה להאשים ולהרשיע אדם ברצח - ארבעה מקרים מוחמרים של הריגה:

סעיף 300 - רצח
 (א)   העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: 

(1)   גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו; 

(2)   גורם בכוונה תחילה למותו של אדם; 

(3)   גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; 

(4)  גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש. 

ארבעת הסעיפים הקטנים של עבירת הרצח הם בעיקר נסיבות מחמירות, שבהתקיימותן נוכל לומר, כי מבצע ההמתה אינו "רק" הורג אלא "ממש" רוצח.
ניתן לראות, כי סעיף קטן (א)(2) שונה במהותו משלושת הסעיפים האחרים, שכן זה אינו מוסיף נסיבות לביצוע העבירה, אלא עניינו ביסוד נפשי מוגבר, מסוג "כוונה תחילה", הנדרש לשם תחולת העבירה.

ההגדרה הקלאסית של עבירת הרצח קבועה בסעיף זה, לפיה הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם יואשם ברצח. היסוד הנפשי של סעיף קטן זה קבוע בסעיף 301 לחוק.

סעיף 301 - כוונה תחילה
(א)  לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.
ייחודה של עבירת הרצח בכוונת תחילה, בהשוואה לעבירות ההמתה האחרות, הינה ברכיב הנפשי-חפצי של המבצע. יסוד הנפשי זה מורכב משני רכיבים פוזיטיביים ואחד נגטיבי. הרכיב  הראשון והמרכזי הוא יסוד ה"החלטה להמית", שמשמעותו- צפיית האפשרות, שההתנהגות - המעשה או המחדל, יובילו לתוצאה קטלנית של מוות, וחפץ בתוצאה זו.  זה היסוד המקביל למחשבה הפלילית - לכוונה הפלילית ה"רגילה" או ה"ספונטנית", הקבועה בסעיף 20(א)(1) לחוק, הנדרשת בעבירות פליליות אחרות.
ייחודו, כמובן, בקיומו של רכיב נפשי חפצי אצל המבצע, אשר רוצה בהתגשמות התוצאה הקטלנית, לא אדיש אליה, לא קל דעת כלפיה, אלא רוצה, חפץ וחותר אליה.

רכיב פוזיטיבי שני, הוא יסוד ה"הכנה", יסוד פיזי של נקיטת אמצעים לקראת מעשה ההמתה.

היסוד השלישי, הנגטיבי, הינו "העדר קנטור".

יסוד נפשי של מבצע העבירה
הנה כי כן - ההבחנה העיקרית בין עבירות ההמתה נעוצה ביסוד הנפשי של מבצע העבירה או בנסיבות ביצועה, והם אלו אשר עושים את ההבדל הגדול באשר לעונש שניתן להשית על המבצע של כל אחת מהעבירות:
דינו של הממית ברשלנות הוא 3 שנות מאסר,
דינו של ההורג הוא  20 שנות מאסר,
ואילו דינו של הרוצח הוא כבר מאסר עולם חובה.

המעבר מעונש של 3 שנות מאסר בגרם מוות ברשלנות ל- 20 שנות מאסר בהריגה משמעותי ביותר, ברור, ומשקף היטב את כוונת המחוקק להחמיר באופן דרסטי עם מבצע בעל יסוד נפשי של מחשבה פלילית לעומת מבצע בעל יסוד נפשי של רשלנות.

מה בין הריגה לרצח מבחינת הענישה?
לעומת זאת, ההבדל בענישה במקרה של הריגה, קרי 20 שנות מאסר, לעומת מקרה של רצח - בו יושת מאסר עולם חובה, (בשגגה נהוג לחשוב שמדובר בכ- 25 שנים או אפילו על 30 שנים), אינו נראה משמעותי לאדם מן הרחוב (בוודאי לא בהשוואה לפער שבין המתה ברשלנות להריגה), כך שניתן היה לחשוב שאין ממש בהבדל בין היסודות הנפשיים של שתי העבירות.

אלא, שמלבד הסטיגמה ותווית הרוצח, לעומת זה שהרג, גם במקרה זה, בדומה לרשלנות-הריגה, קיים הבדל משמעותי.

הבדל זה נעוץ בשתי נקודות עיקריות, הן לעניין העונש והן לעניין תנאי המאסר:
לעניין העונש - רף הענישה הנוהג במקרים של הריגה לעומת מאסר העולם חובה במקרה של עבירת הרצח מגלה פער ממשי משמעותי מאוד בין השתיים, גדול בהרבה ממה שנדמה.
עיון בפסיקה של "הריגה קלאסית" מלמד, כי רף הענישה הנוהג לרוב אינו מגיע לכדי העונש המקסימלי הקבוע בחוק אלא נע בין שנות מאסר בודדות (עונש חד-ספרתי) ועד ל - 15 שנות מאסר, שהן תוצאה של שיקול דעתו הסובייקטיבי של המותב היושב בדין.
אמנם, מאז תיקון 113 (הבניית שיקול הדעת בענישה), נדרשים בתי המשפט למלאכת גזירת דין דקדקנית וצמודת פלטפורמה מסוימת, ואולם וככל הנראה בשל מדיניות הענישה הנוהגת עד אותו שלב, לא חלה כל תפנית דרמטית בענישה, ורק במקרים נדירים מגיע עונשו של ההורג לעונש המקסימאלי, קרי: 20 שנות מאסר.
במקרים של הרשעה ברצח, ביקש המחוקק שלא לאפשר לבית המשפט את אותו שיקול דעת, וחייבו בגזירת דין של מאסר עולם.

רק וועדת שחרורים מיוחדת רשאית להמליץ על קציבת העונש לתקופת מאסר קצרה ממאסר עולם ובכל מקרה לא פחות מ- 30 שנות מאסר, כשבפרקטיקה מספר השנים המינימלי הנוהג נכון להיום הינו 33 שנים. 

הלכה למעשה: עונש מאסר כפול
מכך נובע שלא מדובר בהבדל מינורי בענישה, אלא, הלכה למעשה, מדובר בעונש מאסר כפול ואף יותר מכך במקרה של רצח לעומת מקרה של הריגה. הבדל זה נעוץ, כאמור, אך ורק בשל יסוד נפשי שונה בין העבירות.

הבדל בתנאי המאסר
ולא רק לעניין העונש ישנו הבדל המרכזי, אלא אף לעניין תנאי המאסר - כך למשל, המורשע ברצח לא זכאי לפריבילגיית היציאה לחופשות בטרם נקצב עונשו - מה שמוכר בפרקטיקה כתקופה מינימלית של לא פחות מ- 10 שנות מאסר, וזאת להבדיל מהמורשע בהריגה, אשר אף אם הושת עליו העונש המקסימלי הקבוע בחוק, קרי: 20 שנות מאסר, יהא זכאי לחופשה בתום 5 שנות מאסר (רבע מתקופת מאסרו).

לכל אלו יש להוסיף את חוסר הוודאות המתסכל עימו נאלץ לחיות מי שהורשע ברצח, ואשר אינו יודע מתי ואם בכלל ישתחרר ממאסרו, עד לקציבת עונשו, כאמור, לכל הפחות משך 7 שנים ארוכות.

נכון הדבר אף לעניין המועד הרלוונטי להגשת בקשת חנינה ועוד.

גם לעניין זכות הערעור נמצא זה שהורשע ברצח במלכוד מסוים להבדיל מאדם שהורשע בהריגה - הטעם לכך נעוץ אף הוא במאסר העולם החובה, כלומר: המורשע בהריגה יוכל לטעון ולערער הן על עצם הרשעתו ולחילופין על חומרת עונשו. זאת, בעוד שהמורשע ברצח, נכון למצב החקיקתי הקיים, יכול לערער אך ורק על הרשעתו, שכן מרגע שהורשע ברצח - מאסר עולם יהא תמיד עונשו.