הסכמה מדעת לטיפול רפואי ורשלנות רפואית

רשלנות רפואית, כפי ששגורה בפי העם, איננה מתייחסת רק למצב בו רופא מגיע עייף לניתוח או אינו מבצע את הניתוח במהימנות הנדרשת ממנו ובשל כך נגרם נזק לחולה.
דווקא במצבים אלו, תקלות או סיכונים שהתממשו לאחר פרוצדורה רפואית, הם קשים יותר להוכחה של קיומה של רשלנות.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום רשלנות רפואית

הרשלנות לגביה נתייחס במאמר זה היא רשלנות במסירת מידע לחולה לפני הפרוצדורה הרפואית וקבלת הסכמתו.  כבר כעת יוער, כי במידה שרופא מבצע פרוצדורה רפואית ללא קבלת הסכמה מדעת (
informed consent) מחולה קיימת עילה לתביעת פיצויים בשני מישורים:

1. פגיעה באוטונומיה  - פיצוי שאינו תלוי בנזק שנגרם. הוא פיצוי שקובע בית המשפט ומתייחס רק לכך שלא קיבלו את הסכמתנו המלאה לטיפול. לצורך העניין, גם אם לא נגרם כל נזק והניתוח הצליח יהיה ניתן לתבוע לפי ראש נזק זה.

2. רשלנות – זהו מצב בו נגרם נזק במהלך הפרוצדורה הרפואית שבוצעה ללא הסכמה והוכח קשר סיבתי. (הסבר להלן). כאן הפיצוי יינתן לפי גובה הנזק.

מהי הסכמה מדעת?

הסכמה מדעת היא הסכמה אשר כוללת בתוכה הבנה מלאה של הפרוצדורה הרפואית והתוצאות הצפויות שלה. עם זאת, השאלה מה כוללת ההבנה הזו, מה כולל המידע שיש להעניק למטופל, באיזה שלב וכו', אלו שאלות שלא תמיד היה להן מענה חד-משמעי.

בעבר היתה תפיסה שגרסה, כי אין לספר לחולים כל דבר ועניין, מכיוון שהם אינם בעלי הידע המתאים לצורך הבנת הדברים. כמו כן חששו כי הסבר מפורט מידי של הסיכונים עשוי להביא את החולים למצב בו ירתעו עד כדי אי הסכמה לטיפול שעשוי להטיב עימם רבות – על כן עדיף שלא לספר להם. היו אף מספר התבטאויות בפסיקה אשר קבעו כי החולה צריך לשים מבטחו ברופא שיחליט עבורו. 

רשימה לא סגורה

חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996, יחד עם שינויים בפסיקה בא ושינה את התפיסה הזו. 
החוק כיום קובע מהם הדברים אשר הרופא מחויב לתת למטופל על מנת שהחולה יוכל לתת את הסכמתו לטיפול מתוך הבנה מלאה – או לפי לשון החוק, מדעת.

הרשימה היא רשימה לא סגורה ועל הרופא לפרט: מהי הדיאגנוזה והפרוגנוזה, תיאור ההליך, מהותו, מטרתו, התועלת הצפויה והסיכונים הטמונים, הסיכונים הכרוכים בטיפול לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות. סיכונים וסיכויים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול  רפואי וכן עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

כמו כן, מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ורוחו של חוק זכויות החולה יש לתת לא מעט משמעות לאופן של מסירת המידע.  יש למסור את המידע בשלב מוקדם ככל האפשר על מנת לאפשר למטופל לבצע בחירה אמיתית ומודעת וייתכן בסיוע והתייעצות עם אחרים.

יש לוודא כי המטופל מבין את השפה והמונחים ואם לא, יש לפשט לו אותם לשפה פשוטה וברורה.
יש אף לצפות גם מהמטפל להתמקד באופן העברת האינפורמציה, יש לצפות לחמלה ואנושיות וכמובן יחס אישי. גם חוק זכויות החולה קובע בסעיף 5 לחוק כי מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש.

ההתייחסות בפסיקה:

בפסק דין בעניין רייבי אשר ניתן בשנת 1991 הורחבה אחריות רופאים בשל אי שיתוף המטופל. בוצע בחולה ניתוח בעמוד השדרה. הוחלט לבצע בחולה ניתוח של איחוי חוליות על מנת להפסיק את הכאבים מהם סבל, במהלך הפרוצדורה הבחין הרופא בצלקת בעמוד השדרה והא החליט להסירה – בשל פרוצדורה זו נגרמה למטופל פגיעה עצבית, אשר גרמה לו לאיבוד כוח הגברא והשליטה על הסוגרים. החולה הגיש תביעה על רשלנות בהסרת הצלקת. בימ"ש העליון קבע, כי היתה גם רשלנות וגם תקיפה. ביהמ"ש השתמש במינוח הסכמה מדעת, וקבע כי יש למסור למטופל את מלוא האינפורמציה לה הוא זקוק לצורך גיבוש דעתו לגבי מה יעשה בגופו.

בהמשך, ניתן פסק דין בעניין דעקה, אשר היה חדשני באותה עת בשל כך שקבע, כי אין להתייחס יותר לאי קבלת הסכמה ממטופל, כעוולה של תקיפה. בנוסף הוא קבע מהו האופן לקבלת פיצויים בגין הנזק.

היקף הגילוי וקשר סיבתי

כדי לקבל פיצוי כספי בגובה הנזק שנגרם בפרוצדורה בה לא התקבלה הסכמה מדעת של החולה יש לבחון שני דברים:

1. מהו היקף הגילוי וההסבר אשר ניתן לחולה ובמה מחייב החוק והפסיקה

2. מהו הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופא לנזק.

להלן:

1. היקף הגילוי וההסבר בו מחויב הרופא:

ראינו לעיל כי החוק קובע רשימה של דברים שעל הרופא למסור לנו לפני קבלת הסכמתנו לפרוצדורה. עם זאת מדובר ברשימה לא סגורה.
כך לדוגמא בכל הקשור לטיפולי וניתוחי אסטתיקה וניתוחים אלקטיביים (ניתוחים או טיפולים אשר אין הכרח רפואי אקוטי לבצעם אך הם עשויים לשפר את חיינו – כגון הסרת משקפיים בלייזר) – ישנה בפסיקה גישה מרחיבה יותר לחובת הגילוי – כלומר הפירוט כאן צריך להיות הרבה יותר רחב והרבה יותר ברור.

בפסק דין מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' דיראווי נקבע כי קיימת חובת גילוי מורחבת בניתוחים מסחריים כיוון שלרופאים הללו יש אינטרס לבצע כמה שיותר ניתוחים.
דוגמא נוספת -  רופאיה של אישה הרה המליצו לה לבצע בדיקת חלבון עוברי – והיא סירבה. לימים נולד לה ילד עם מום, האישה תבעה את רופאיה בטענה כי היה עליהם ללחוץ עליה לבצע את הבדיקה – ביהמ"ש דחה טענה זו, וקבע כי יש גבול למה שניתן להכניס תחת ההסכמה מדעת וזו אינה כוללת לחץ על המטופל.

2. קשר סיבתי – השאלה; אם היו מספרים לחולה על הסיכונים הקיימים בפרוצדורה או כל פרט אחר המחויב במסירה, האם היה מסרב?

אם התשובה לשאלה זו היא חיובית – קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין רשלנות הרופא במסירת המידע ויש לפצות את המטופל לפי גובה נזקו. אם התשובה היא שלילית – אין קשר סיבתי וניתן לקבל פיצוי רק בגין פגיעה באוטונומיה ולא פיצוי בגובה הנזק. 

לדוגמא, בפסק דין דעקה נקבע כי החולה היתה מסכימה לניתוח גם אם היתה מודעת לסיכונים, ולכן בית המשפט לא נתן לה פיצוי בגין הנזק אלא רק על הפגיעה באוטונומיה שלה. 

לצערנו, לאורך השנים אנו רואים, כי בתי המשפט אינם נכנסים כלל לסוגיית הקשר הסיבתי, וממהרים לפצות בסכום כספי נמוך יותר בגין פגיעה באוטונומיה. זהו מצב בעייתי ויש לשם לב עבור מה פיצה בית המשפט ובהתאם לכך לבחון אפשרות לערעור.

הכותבת, עו"ד ריקי ישי ממשרד ישי-פז ושות'