חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, מהווה חלק מדיני הסעד של מדינת ישראל, ותכליתו להבטיח קיום בכבוד של תושבי המדינה, שאין ידם משגת להשתכר ולו שכר מינימום בהתאם להוראות החוק.
לאורך השנים נדונה בביהמ"ש העליון שאלת פרשנותו של החוק והתיקונים שנערכו בו במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה הנחקקים מעת לעת.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לדיון בפורום ביטוח לאומי
למציאת עו"ד בתחום ביטוח לאומי באינדקס משפטי
במסגרת זו פסק ביהמ"ש העליון בבג"ץ 888/03 עמותת מחויבות וצדק חברתי נ' שר האוצר ואח' [פסק דין מיום 12/12/2005], כי משמעותו של החוק היא להבטיח את הזכות לכבוד האדם, במובנה המהותי כמעוגן כחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיו הזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי.
בתוך כך נקבע כי זכות זו של אזרח המדינה כוללת, בין היתר, מתן "רשת מגן" למיעוטי האמצעים בחברה, כדי שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי ולהבטיח שלאדם יהיה די מזון ומשקה לקיומו; מקום מגורים שבו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות שיבטיחו לו גישה ליכולות הרפואה המודרנית.
בתאריך 28/02/2012 ניתן פסק דין תקדימי מפי כב' נשיאת ביהמ"ש העליון [כתוארה דאז] כב' השופטת דורית בייניש, אשר פסל את חוקתיותו של סעיף 9א'(ב) לחוק הבטחת הכנסה. סעיף זה שלל באופן קטגורי את זכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה של בעלי רכב הרשום על-שמם או משתמשים ברכב בהתאם לקריטריונים שהונהגו בחוק. בהתאם לקריטריונים אלה – בשפת העם – רק אדם המחזיק ב"טרנטה" לצרכי קיומו השוטפים ייחשב כזכאי לקצבת הבטחת הכנסה.
בפסק-דין זה ביטל ביהמ"ש העליון – בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – את הוראת החוק הנ"ל, והורה למוסד לביטוח לאומי להיערך עד לחודש 08/2012 לבחינה פרטנית של מעגל הזכאים לתשלומי גמלת הבטחת הכנסה, גם אם ברשותם רכב מתקדם יותר, ולהבטיח להם תשלום גמלת הבטחת הכנסה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מבקש קצבה שכזו.
במסגרת זו קבע ביהמ"ש העליון, כי הפגיעה בזכות לקיום מינימאלי בכבוד במקרה זה, הנובעת מהחזקה החלוטה הקבועה בחוק, מאלצת את האדם לבחור בין החזקת רכב או שימוש בו – אף אם אלה אינם מעידים בהכרח על כך שיש ברשותו מקורות הכנסה עליהם לא דיווח – לבין קבלת הגמלה. פגיעה זו חמורה במיוחד במקרים בהם משמש הרכב את בעליו או את המשתמש בו לצרכים יום יומיים בסיסיים, שאינם נכללים בחריגים שבחוק.
שלילת רכב - פגיעה חמורה
ראוי לזכור, כי יש אזורים רבים בארץ בהם ללא רכב לא ניתן להגיע לחנות המכולת, לקופ"ח או למוסדות חינוך. אף שרכב אינו בהכרח מוצר בסיסי הכלול בזכות לקיום מינימאלי בכבוד, הרי שמן הראוי לראות בזכות זו כמקימה חובה על המדינה לספק אמצעי תחבורה כלשהם לתושביה. חובה זו, שהיא הפן החיובי של הזכות לחופש תנועה, מטילה נטל כבד במיוחד מקום בו מבקשת המדינה לשלול את יכולת השימוש ברכב מתושבים שאין להם כל אמצעי תחבורה אחר. שלילת האפשרות להשתמש ברכב באזורים אלו היא פגיעה חמורה ביותר.
לאור פסק-הדין הנ"ל, היום רשאי כל תושב מדינת ישראל להחזיק ברכב אף מדגם מתקדם מבלי שתישלל על הסף זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, ובלבד שיהא בידיו להוכיח כי רכב זה הינו חיוני לשם מימוש תכלית החוק, קרי: השתכרות בעבודה המחייבת שימוש ברכב לשם הגעה אליה או לשם ביצועה.
