עיקרי הכתבה
- איך נוצר חוסר האמון במערכת? עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, בית המשפט נהנה מאמון ציבורי גבוה, בשיעור מרשים של יותר מ-80%. כיום רק 48% מהציבור מאמין במערכת – איך הידרדרנו כך?
- מה גרם לאמון הציבור להתערער? מצאנו שתי סיבות מרכזיות לכך: הראשונה היא התבטאויות חוזרות ונשנות של פוליטיקאים נגד המערכת באמצעי התקשורת, וסיבה שנייה היא הרשעות שהציבור לא מאמין בהן, כמו פרשת רומן זדורוב למשל.
- מה צפוי לקרות ב-2022? אין שום סיבה שבשנה הנוכחית נראה שינוי לטובה באמון הציבור, אם כבר אולי נראה שינוי לרעה. כאמור, במציאות שבה נבחרי הציבור מרשים לעצמם לגנות את המערכת פעם אחרי פעם, זה מחלחל ומשפיע על האזרחים.
___________________________________________________
הסכם הטיעון המתהווה של הפרקליטות עם רה"מ לשעבר בנימין נתניהו לא צפוי לתרום לאמון הציבורי במערכת המשפט. להפך. מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהתפרסם בימים האחרונים מציג תמונה עגומה ומדאיגה לגבי אמון הציבור בגופים הממשלתיים בכלל ולגבי האמון במערכת המשפט בפרט. האמון של הציבור היהודי במערכת המשפט עמד על 48% ב-2021, ובקרב הציבור הערבי הוא עמד על 44%, וזאת בהשוואה ל-60% ב-2020. אז כיצד חוסר האמון בערכת המשפט הידרדר כל כך, איך זה קשור לפוליטיקאים ומה צפוי לנו ב-2022?
בין השנים 2005-2008, לאחר תכנית ההתנתקות, נשחק האמון של מצביעי הימין במערכת המשפט
חוסר האמון במערכת המשפט: איך הכל התחיל?
ממחקר שהתפרסם באחרונה, בוועידה הבינלאומית לעצמאות שופטים, עולה כי עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, הציבור היהודי האמין מאוד במערכת המשפט, בשיעור מרשים שעמד על יותר מ-80%. האמון היה משותף לכלל הציבור היהודי, בלי קשר להעדפות פוליטיות. אולם, משנת ה-90 נרשמה שחיקה מסוימת באמון הציבור כלפי מערכת המשפט וכן בשינוי תפישת האזרחים בנוגע למערכת האמורה – מקונצנזוס היא הפכה לשנויה במחלוקת.
עוד עולה מהמחקר כי החל משנות ה-90 הציבור נחלק לשניים – חלק שהמשיך לתת אמון רב במערכת המשפט, והחלק השני נתן אמון מועט במערכת. לפי המחקר, בשנת 2020 כ-71% מקרב הציבור החילוני נתן את אמונו במערכת, לעומת כ-60% מהציבור המסורתי וכ-35% מהציבור הדתי, ושיעור זעום של כ-6% בקרב הציבור החרדי.
לאורך השנים האחרונות נרשמה ירידה משמעותית באמון הציבור כלפי מערכת המשפט. כך למשל, בשנת 2003 אמון הציבור עמד על 84%, בהשוואה ל-52% ב-2020. בין השנים 2005-2008, לאחר תכנית ההתנתקות, נשחק האמון של מצביעי הימין במערכת המשפט, משום שחלק גדול מתוך ציבור זה התאכזב מהמערכת וטען כי לא סייעה לשמור על זכויותיהם של מפוני גוש קטיף.
מדובר בנקודת מפנה בגישה של הימין למערכת המשפט בישראל, כיוון שעשור לאחר מכן החל הצד הימני של המפה להתנתק תפישתית מבג"ץ. השינוי התבטא באמצעות מתקפות פוליטיות וציבוריות על היקף סמכותו של בית המשפט ולאחר מכן פוליטיקאים ניסו להחליש ולצמצמם את כוחו, מה שגרם לו לאמץ מדיניות שמרנית יותר ואף להצניע את תפקידו הדמוקרטי. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בשנת 2020, בפסק דין שמרני בעניין המשך כהונתו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. פסק הדין הציג רטוריקה מרוסנת אל מול ריבונות הכנסת.
ח"כ אמיר אוחנה, שר המשפטים לשעבר, טען כי קיימת "פרקליטות בתוך פרקליטות"
האם הפוליטיקאים אשמים בחוסר האמון הציבורי?
לא ניתן להשליך את כל האשמה על הפוליטיקאים, אך יש להם חלק משמעותי בהסלמה ובשימור של חוסר האמון הציבורי. כאשר ראש ממשלה, שרים בכירים וחברי כנסת מפיצים את תאוריית ה-Deep state ("מדינה בתוך מדינה") בכל כלי תקשורת אפשרי, אין סיבה שהתיאוריה הזו לא תתפשט בקרב הציבור הרחב.
בשנים האחרונות, אנחנו נתקלים בהשמצות תכופות על מערכת המשפט, בעיקר מצד חברי כנסת מטעם האופוזיציה. יש דוגמאות רבות לכך: הפוליטיקאי מוטי יוגב, שכיהן בעבר כחבר כנסת במפלגת הבית היהודי, ביקש להרוס את בית המשפט העליון, ואילו אמיר אוחנה, שר המשפטים לשעבר, טען כי קיימת "פרקליטות בתוך פרקליטות". הדובדבן שבקצפת הוא ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, שמשמיץ את מערכת המשפט בכל הזדמנות, ואמר לאחרונה את המשפט הבא: "97% הרשעות זו לא מדינה דמוקרטית. אתה מגיע לפוליטיקה ואתה מגלה שאתה בחור שחור".
יש גורמים נוספים שמערערים את אמון הציבור במערכת. אחד הבולטים שבהם נוגע להרשעות שהציבור מפקפק בהן, כמו בפרשת רומן זדורוב, שהורשע ברצח הילדה תאיר ראדה. הפרשה סוקרה בתכנית הדוקומנטרית "צל של אמת", שהעניקה זוויות חדשות לפרשה ואף מצאה כביכול חשודה אחרת ברצח. לאחר שידור התכנית התעוררה מחאה ציבורית נגד מערכת המשפט והפרקליטות. המאבק הציבורי עבד ובימים אלה מתנהל משפט חוזר לזדורוב, שממשיך לטעון כי הוא אינו הרוצח, חרף ההודאה ברצח שנתן בעבר, שהיתה חלק מרכזי מהרשעתו.
מדוע דעיכה של אמון הציבור היא לא בהכרח דבר שלילי?
רשויות השלטון מחזיקות בכוח רב אל מול האזרח הקטן, לכן מצד אחד חשוב שהציבור יביע בהן אמון, אך מצד שני ינהג גם בחשדנות ובספקנות בריאה כלפי אופן קבלת ההחלטות ומקבלי ההחלטות – כלומר, אמון מוגבל הוא לא תמיד בעיה, כיוון שבאופן הזה ניתן לאתר כשלים גם בקרב המערכות החזקות ביותר במדינה.
אם הפוליטיקאים לא ישנו את הרטוריקה כלפי בית הדין, עלול להתרחש כאוס בשנים הבאות שבו אנשים יפסיקו לקבל את גזרי הדין של בית המשפט
מה יקרה ב-2022?
לדאבוננו, אין שום סיבה שבשנה הנוכחית נראה שינוי לטובה באמון הציבור במערכת המשפט, ואף אולי נראה שינוי לרעה. כאמור, במציאות שבה נבחרי הציבור מרשים לעצמם לגנות ללא הרף את המערכת, זה מחלחל לאזרחים וגם הם מפסיקים לתמוך בה.
במקרה הקלאסי של "הדג מסריח מהראש", אם הפוליטיקאים לא ישנו את הרטוריקה כלפי בית הדין, עלול להתרחש כאוס בשנים הבאות שבו אנשים יפסיקו לקבל את גזרי הדין של בית המשפט, יסרבו לקבל את עונשם וימרדו נגד המערכת. כרגע זה אולי נשמע תרחיש אפוקליפטי למדי, אך אמון ציבורי נמוך הוא כר פורה למרד כולל נגד המערכת.
בסופו של עניין חשב לזכור: תמיד יש מקום לביקורת ציבורית בריאה, אך בד בבד מדינה דמוקרטית היא מדינה שמכבדת את החלטותיה של הרשות השופטת.
צילום ח"כ אמיר אוחנה: דוברות הכנסת
