תביעה ייצוגית: גביית תשלום עבור תקנים - האם תקנית?

 אנשים רבים סובלים ממחלת הצליאק. זו מחלה שמונעת מהם לאכול מוצרים שיש בהם חלבון בשם גלוטן. מסתבר, שישנם מוצרים רבים שלא מסומן עליהם אם הם מכילים גלוטן או לא. כדי לבדוק מה קובע התקן לסימון מזון, ניתן להיכנס לאתר האינטרנט של מכון התקנים. אולם, בדיקה קצרה מעלה נתון מפתיע ומכעיס- כדי לגלות את מה שכתוב לגבי התקן, יש לשלם כמעט 140 ₪! האם ייתכן שכדי לראות תקן צריך לשלם? ועוד כל כך הרבה?

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום תביעות ייצוגיות

ועוד בעניין זה: נניח שאדם מחליט להקים מפעל לייצור מזון שיתמחה בייצור מוצרים ללא גלוטן. כחלק מרצונו לדאוג לבטיחות של העובדים במקום, הוא מעוניין לדעת מה קובעות תקנות הבטיחות בעבודה הרלוונטיות למפעל. הוא נכנס לאתר של משרד התמ"ת, מעיין בחוק ובתקנות הרלוונטיות, וגם מדפיס אותן כדי שיהיו לנגד עיני העובדים. אבל, כאשר הוא רוצה לדעת מה קובע התקן של סימון המזון או תקנים רבים אחרים שיש להם חשיבות לניהול מפעל כזה, הוא נאלץ לשלם סכומים בלתי מבוטלים לשם כך.

תקן רשמי הוא כמו חוק: מצרך שיש לו תקן רשמי, אסור לייצר, אסור לשווק, אסור לייבא ואסור לייצא, אלא אם הוא מתאים להוראות התקן. דינה של עבירה על הוראות תקן הינה שנת מאסר!

ואז עולה השאלה: האם את ידיעת תוכן התקן (=החוק) ניתן להתנות בתשלום של כמה מאות ₪? איך יכול להיות שתקנות, חוקים, פסקי דין מפורסמים באינטרנט בחינם, אך תקנים לא?

תביעה ייצוגית - מדוע עיון בתקן כרוך בתשלום?
זה הבסיס הרעיוני לתביעה הייצוגית שהוגשה באמצעות הח"מ נגד מכון התקנים: בלתי מתקבל על הדעת שעיון בחוק כרוך בתשלום.

הטענות המשפטיות מבוססות על חוקים שונים שקובעים את הזכות לקבל את התקנים ללא תשלום: חוק התקנים, אשר קובע את הזכות לעיין בתקנים רשמיים ללא תשלום, חוק חופש המידע אשר קובע כי רשויות מנהליות שכפופות לאותו חוק - מכון התקנים ביניהן - חייבות לספק דברי חקיקה ללא תשלום וחוק יסוד: משק המדינה, אשר קובע כי כדי להטיל תשלום חובה יש צורך בהסכמה מתאימה.

הטענה המרכזית של המכון היתה, כי נתונות לו זכויות יוצרים בתקנים, וכי משום כך נתונה לו הזכות לגבות בגינם תשלום. עוד טען המכון, כי מי שמגיע לספרית מכון התקנים בתל אביב זכאי לעיין בתקנים בחינם. אבל תקנים, כך מסתבר, הם בחינם רק לצפייה. מי שמבקש לקבל עותק מהתקן - יצטרך "לקנות" אותו, ומי שמבקש לעיין בו באמצעות האינטרנט - רק בתשלום.

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (כב' השופטת רות רונן) אישר את התביעה כתביעה ייצוגית. המכון ביקש לערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, אך נדחה. המכון לא ויתר, והמשיך וניהל את התביעה הייצוגית עד תומה - עניין נדיר מאוד - ולפני מספר ימים ניתן פסק הדין.

בית המשפט: זכות העיון כוללת גם את הזכות לקבלת תדפיס
בפסק הדין חזר בית המשפט על רוב קביעותיו בהחלטה אשר מאשרת את התביעה כייצוגית, וקבע מספר קביעות חשובות:

ראשית, נקבע כי התשלום עבור תקן הינו "תשלום חובה". כאשר רשות מנהלית שולטת בלעדית על מצרך חשוב, מדובר בתשלום חובה. המשמעות: על מנת לגבות תשלום עבורו, נדרשת הסמכה חוקית לכך.

שנית, נפסק כי זכות העיון במסמכים המצויים אצל רשות מנהלית ("אחותה התאומה" של חובת הפרסום של רשות מנהלית) אינה מתמצה בשזיפת עיניים בלבד, אלא כוללת גם את הזכות לקבלת תדפיס, וכי זכות זו אינה יכולה להיות מותנית בתשלום שעולה על עלות ההדפסה.

שלישית, נקבע כי העובדה שהמכון טוען לזכויות יוצרים, אינה מחייבת גביית תשלום עבורם, כל עוד השימוש שנעשה באותם תקנים הוא שימוש לגיטימי – כלומר: לצורך לימוד הוראות התקן ותו לא. 

בית המשפט חייב את מכון התקנים להשיב לציבור את הכספים שגבה שלא כדין.

(ת"מ 113-08 אלון נ' מכון התקנים הישראלי)