3.5 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 6)
חלוקת רכוש בגירושין בדרך שאינה שווה בשווה?

בני זוג גרו יחדיו, התחתנו ונולד להם ילד.
כשנה לאחר שהתחתנו, בני הזוג חתמו על הסכם ממון שבו הסכימו, שהדירה, אשר היתה של האיש מלפני הקשר ביניהם, תהיה של שניהם בחלקים שווים. ההסכם אושר בבימ"ש למשפחה.
כעבור 4 שנים, היחסים ביניהם הידרדרו, ובנוסף הם צברו חובות עד שלבסוף הגבר עזב את הבית.

התביעה: יותר ממחצית מהרכוש המשותף
האשה ביקשה את חלקה ברכוש המשותף, אבל היא תבעה בבית המשפט יותר מחצי מהרכוש. כן תבעה האשה שלא לחייב אותה במחצית מהחובות, אלא בפחות. האשה נימקה זאת בכך,  שאמנם היו חובות רבים בחשבון המשותף, אך היא לא ידעה את גודלם ושיעורם, והגבר הוא זה ששלט בחשבונות הבנק. 
 עוד טענה האשה, שבעלה היה ידוע בבזבזנותו, הוציא כסף רב על מותרות כמו מכשירי חשמל, מתנות יקרות וכו' והשיא - היה מכור לריגושים מיניים עליהם הוציא ממון רב.

חלוקת רכוש לא שוויונית - האמנם?
השאלה הראשונה שעמדה בפני בימ"ש לענייני משפחה בת"א היתה, האם אפשר לחלק את הרכוש חלוקה לא שוויונית כלומר (לא 50% 50% ).
ס' 8 לחוק יחסי ממון קובע :
"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
.........
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
....."

נסיבות מיוחדות
כלומר, עקרונית סעיף 8 מאפשר לבימ"ש גמישות רבה ואף מציע כלים לחלוקה לא שוויונית "בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".
השאלה השנייה שעמדה בפני בימ"ש היתה, האם עובדות המקרה הנוכחי אכן מצדיקות שימוש בסעיף הזה בשלוש התביעות שדרשה אשה :
א. חובות
ב. דירה
ג. הוצאת כספים למטרות אישיות זרות

א. בנוגע לחובות, ביהמ"ש קבע, כי בן זוג אשר נהנה מפירות השיתוף עם בן הזוג, חייב לשאת גם בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. הצדק דורש שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת בעול החובות שנוצרו מהוצאות המשפחה. כלומר, יש חזקה שגם החובות ולא רק הזכויות הם משותפים. ומי שטוען אחרת, עליו נטל ההוכחה להראות מדוע אין לחייב אותו בחוב מסוים ויש להחיל את החוב רק על בן הזוג.
ומה לגבי הטענה שבן הזוג היה בזבזן?
ביהמ"ש קבע, שגם אם אחד מבני הזוג היה בזבזן, הרי בכל זאת בן הזוג בחר להינשא לו, ועשה זאת לטוב ולרע, ואין הוא יכול היום לבוא בטענה על האופי הבזבזני של האחר.

בני הזוג אינם מפצים האחד את משנהו על אכזבתם מאופיו או ממנהגיו של בן הזוג.
ובכלל, זה לא לכבודו של בימ"ש לרדת לזירה המשפחתית ולעסוק בהוצאות המשפחתיות הפרטניות של כל משפחה.
למרות האמור לעיל, ביהמ"ש מאפשר במקרים חריגים להכיר בכך שהוצאה או חוב יהיו רק של אחד מבני הזוג. המקרים החריגים הם הוצאות שנעשו תוך הפרת נאמנות, למשל: החזקת מאהב או מאהבת,  הפסדים כתוצאה מהימורים, סחר ספקולטיבי בבורסה וכד'.
יש לציין, כי אם בן הזוג ראה וידע אך לא הביע את מחאתו בזמן אמת על העסקאות הספקולטיביות – ביהמ"ש יכול לראות אותו כמי שהסכים להיווצרות החובות ולכן חב במחציתם.

ב. בנוגע לדירה, (שכאמור היתה דירתו של הגבר מלפני הנישואין ובהסכם הממון נקבע שהדירה תחולק שווה בשווה בין שניהם), בימ"ש קבע שטענת האשה מופרכת.  נקבע, כי אי אפשר לערער על תוקפו של ההסכם, והאשה גם לא ביקשה מעולם לפתוח את ההסכם או לבטלו.
התוצאה היא, שיש ללכת לפי הסכם הממון כלשונו, כלומר : הדירה תחולק חצי חצי בין בני הזוג.

ג. באשר להוצאות הכספיות של הגבר (כאמור, האשה טענה שאין לחייבה בהן), גם כאן ביהמ"ש דחה את טענותיה של האשה.
האשה האשימה את בעלה שרכש יינות, הלך לסדנאות והוציא כספים על ריגושים מיניים.
ביהמ"ש קבע, שהאשה לא הצליחה להוכיח אף אחת מטענותיה. לכן - גם החובות בגין הוצאות הבעל יתחלקו שווה בשווה ביניהם.

יחד עם זאת, כדאי לציין, שלו היו מוכחות טענות בנוגע להוצאות של אחד מבני הזוג שהיו בגדר הפרת חובת אמון, ההסתכלות המשפטית היתה שונה.

מסקנות
לא כל כעס שיש על בן או בת הזוג יכול להיות מתורגם משפטית לעולם המציאות כדי לקבל פיצוי.
יש להיזהר מפתרונות קסם או ממהלכים משפטיים שבעצם יוליכו אחורה ואף יחייבו בהוצאות משפט.
ייעוץ אמין, של איש מקצוע מיומן, חשוב מאין כמוהו.