• תגיות:
מושחתים, נמאסתם - על עבירות כלכליות

שחיתות שלטונית נתפסת כניצול מעמד ציבורי לצורך השגת טובות הנאה חומריות-כספיות, לרוב תוך פגיעה באינטרס הציבורי המופקד בידיו של נאמן הציבור לטובת שיקולים זרים. אמנם, אנו חיים במדינה בה ראש ממשלה לשעבר עומד לדין במספר פרשות.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום פלילי

שחיתות שלטונית, שר אוצר לשעבר הורשע בעבירות שוחד, ראש רשות המיסים לשעבר ואחרים הורשעו בעבירות שוחד והפרת אמונים ועוד. עם זאת, ומבלי לטעון שיש מקום להקל ראש בשחיתות שלטונית, ניתן להצביע על שלושה גורמים מחוללי האצה שייתכן שתרמו לדימוי של התחזקות התופעה בשנים האחרונות, מעבר לממדיה האמיתיים.

בין רטוריקה לענישה
גורם ראשון שייתכן שתרם לתחושה מדומה מופרזת של שחיתות שלטונית וריבוי עבירות כלכליות, הוא פער בין רטוריקה לבין ענישה בפועל.

כך למשל, בפרשת מינויים שבוצעו ברשות המיסים, הורשעו לאחרונה ראש רשות המיסים לשעבר ג'קי מצא; שולה זקן, שהייתה יועצת בכירה לשר האוצר דאז, אולמרט; העסקן יורם קארשי, אחיה של זקן; העסקן קובי בן גור; ובעלי תפקידים נוספים, בשורה של עבירות שחיתות של הפרת אמונים ומרמה. למרות אמירות של בית המשפט העליון בדבר "תמונה מסמרת שיער של השחתת מידות", הרי שהענישה בפועל בפרשה זו נעה מעבודות שירות ועד שנת מאסר בפועל למצא וקארשי.

כאשר נוצר פער בין רטוריקה מחמירה לבין תוצאות עונשיות מקלות יחסית, עלול הדבר לגרום למתח ולתחושה ציבורית לא מוצדקת של אי-מיצוי הענישה, או של התעצמות מדומה של תופעה שגם אם קיימת - ממדיה אינם בהכרח כצעקתה.

תופעה דומה מתרחשת בשנים האחרונות, באופן בולט למדי, בתחום עבירות ההגבלים העסקיים.
מסרים מחמירים מצדו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות, בדבר הצורך בהחמרה ובקביעת כלל של מאסרים מאחורי סורג ובריח בפועל בעבירות כלכליות מסוג זה, אינם קורלטיביים למדיניות הענישה בפועל.

הענישה בשורה של עבירות קרטל עסקי שנדונו בבתי המשפט בשני העשורים האחרונים (כגון קרטל המרצפות, קרטל הגז, קרטל המעטפות, ועוד) מאוזנת יותר - ובצדק - עומדת לרוב על עונשי עבודות שירות, ומגיעה לרף העליון של מאסר בן מספר חודשים, במקרים החריגים והחמורים במיוחד.

מייצרים "עבריינים" חדשים
גורם שני העשוי לגרום לתופעה הנדונה קשור להעמקתה של חקיקה פלילית מחמירה וסבוכה בשנים האחרונות בארץ.
בעשור האחרון נחקקו בארץ כמה חוקים פליליים, כגון חוק איסור הלבנת הון וחוק מאבק בארגוני פשיעה, שהם רחבים מאוד בהגדרותיהם ומחמירים ביותר בעונשיהם. הם מקנים לתביעה מנגנוני אכיפה וחילוט בעלי עוצמה, שלא היו מוכרים עד לאותה עת. בארה"ב מוכרת מזה שנים ביקורת על התופעה של "הפללת יתר", כלומר ריבוי חקיקה עונשית, המביאה למצב שבו התנהגויות רבות מידי של האזרח עלולות להפוך לעבירה. בשנים האחרונות אנו צועדים בכיוון זה בארץ. למשל, חוק איסור הלבנת הון שנחקק בשנת 2000 , כיישור קו של ישראל עם מגמות בינלאומיות, קובע ענישה של עד עשר שנות מאסר על הלבנת רכוש שמקורו בעבירה. החוק גם קובע ענישה דומה ומחמירה של עשר שנות מאסר על פעולות של הפרה רגולטורים גרידא, הזוכה אף היא בחוק לכותרת 'הלבנת הון'.

מדובר בעבירות של הפרת חובות דיווח לגבי רכוש שמקורו אינו בעבירה, או לפחות שלא הוכח שהושג בעבירה. על כך נמתחה ביקורת על-ידי בית המשפט העליון, שכן אין זה סביר שהפרת חובות רגולטוריות לגבי רכוש לגיטימי, או שלפחות לא הוכח אחרת, תיחשב כעבירה כה חמורה. החוק נבלע ומורכב על עבירות פליליות מסורתיות ועשוי להחמירן. כך למשל, זיוף שיק עשוי להיחשב בנסיבות מסוימות גם כפעולה של הלבנת הון, הגוררת כאמור ענישה מכבידה ביותר.

ספק אם קיימים בלמים נאותים מפני הרחבה יתרה זו, זולת שיקול דעתם של בתי המשפט.
גם מבחינה זו, אין מדובר אפוא בהכרח בתופעה חד-ממדית של התרבות העבריינים בתחום השחיתות השלטונית והעבירות הכלכליות, אלא גם בריבוי עבירות בחוק המרחיבות את תחומי התפרסותו של המשפט הפלילי, ו"מייצרות" עבריינים חדשים, על כל הבעייתיות הנובעת מכך.

קידום אמירה נורמטיבית
גורם שלישי שייתכן ותרם להתחזקות תחושה בדבר קיומה של שחיתות שלטונית, קשור להגשת כתבי אישום "פורצי דרך" בתיקי דגל של התביעה, שבעזרתם ביקשה לקדם מסר נורמטיבי חדש, לשיטתה.
כתבי אישום מסוג זה מבקשים "להעלות את הרף" ולקבוע נורמות חדשות שהפרתן תיחשב כעבירה פלילית. ניתן לייחס זאת גם ללהיטות יתר של התביעה בתיקים מתוקשרים הזוכים להד ציבורי, להיטות שאינה קשורה בהכרח לחומרתן של נסיבות העבירה.

תיק דגל בו הובל מהלך כמתואר, היה משפטו של צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים. במקרה זה ביקשה התביעה להעביר מסר כי תופעה של מינויים פוליטיים, שספק אם נחשבה עד לאותה עת כעבירה כפי שיוחס להנגבי, הנה פסולה ותיחשב כשייכת למטריה הפלילית. במשפטו של הנגבי הושקעו משאבים תביעתיים ושיפוטיים אדירים.

התיק נדון בפני הרכב של שלושה שופטים והכרעת הדין מקיפה קרוב ל 1,000- עמודים. המשפט הסתיים לאחר ארבע שנים, בהן התנהל בקול ענות חלושה יחסית.

הנגבי זוכה מהעבירות המרכזיות בגינן הועמד לדין - מרמה, הפרת אמונים ושוחד בחירות - והורשע בעבירה אחת של עדות שקר. התוצאה הוצגה לרוב בתקשורת כמפלה של הפרקליטות.

ניסיון לתקדים נוסף נעשה בהעמדתו לדין של עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, מבכירי עורכי הדין בארץ, במשפט בו זוכה מכל אשמה. אף משפט זה הסתיים כמפלה של הפרקליטות. באותו מקרה ביקשה התביעה להסיק מראיות נסיבתיות בלבד מערכת של יחסי שוחד בין וינרוט לבין פקיד המס, שוקי ויטה, שעמד עמו לדין. אף כאן, למרות הרשעתו של ויטה, נראתה התוצאה כתבוסה של הפרקליטות, במה שנחזה כניסיון להציב רף חדש: הפיכת שכר טרחה ששילם לקוח שהוא עובד ציבור לעורך דין - כשוחד. כאמור, גם במקרה זה לא צלח המהלך.

הגשת כתבי אישום שאינם מבוססים על קרקע עובדתית או משפטית סלולה, ויוצרים רף ציפיות ציבורי שאינו ממומש בסיום המשפט, עשויה לתרום אף היא לתחושה ציבורית לא מוצדקת של אי-מיצוי או אי-התמודדות נאותה עם התופעה.

אמנם, יש שיאמרו כי בעצם העמדה לדין תורמת התביעה לקידום אמירה נורמטיבית חדשה וראויה, אולם זו טענה בעייתית. בסופו של דבר, קביעת האשמה, והמסר הנורמטיבי בעקבותיה, מוטלים על בית המשפט. הסמכות להעמיד לדין מקנה לתביעה שיקול דעת רחב, יש שיאמרו רחב מידי וללא מסננות ראויות, המקובלות בשיטות משפט אחרות. ראוי להיזהר מפני הפיכת כתבי אישום למעין "בלוני ניסוי" שנויים במחלוקת לקידום נורמות או פרופוזיציות משפטיות חדשות למבחנו של בית המשפט.

בעולם הדימויים הקולקטיבי שלנו, התופעה של שחיתות שלטונית היא בעלת השלכות כבדות משקל מבחינת אמון הציבור במערכת השלטון. ריבוי פרשות חמורות עשוי להצדיק תחושה זו, וכאשר מדובר במקרים מובהקים של שחיתות שלטונית והכתמת אינטרסים ציבוריים בשיקולים זרים, נכון וצודק המאבק למיגורם.

עם זאת, ראוי לתת את הדעת גם לגורמים נוספים המשפיעים ברקע הדברים שייתכן ויש בהם לתרום לתדמית מופרזת של התופעה.

* הכותב הוא בעל משרד לעריכת דין בתחום הפלילי, עוסק בייצוג תיקי צווארון לבן, עבירות כלכליות, הגבלים עסקיים ועוד.