קיום צוואה בניגוד להוראה מפורשת בצוואה - האם אפשרי?

מסמך בכתב הוא הבעה של דעה או הוראה בכתב. כל מסמך נערך על רקע של עובדות מסויימות, תקוות ורצונות. מי שמקבל לידיו מסמך שערך אחר אינו בהכרח מודע לכל הרקע של מחבר המסמך ושל העובדות הרצונות והתקוות סביב המסמך.  

צוואה היא מסמך בכתב, שעיקרו –הוראות [צווים]  מה לעשות ברכושו של אדם לאחר פטירתו. החוק בישראל קובע, כי צוואה היא הכלי המשפטי היחיד באמצעותו אדם יכול להורות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו ולדעת כי רצונו יוגשם ככל האפשר. 

העברת הרכוש לאחרים באמצעות צוואה

צוואה היא מסמך חשוב ביותר שכן היא מעבירה את כל רכושו של אדם בבת אחת לאחרים.  זאת הפעולה הכלכלית הגדולה ביותר שאדם עושה בימי חייו, כי היא נוגעת לכל רכושו. לכן החשיבות העצומה שמעניק החוק לצוואה.  הבעיה העיקרית – המסמך הזה מקבל תוקף והופך להיות מחייב רק לאחר שמי שכתב אותו מת. כלומר: כאן טמון הבדל עקרוני ביחס למסמכים חשובים אחרים – ברגע המכריע, אי אפשר לשאול את המחבר מה כוונתו בהוראות שהשאיר אחריו: מה היו רצונותיו, כוונותיו, תקוותיו ושאיפותיו. 

השאיפה העיקרית בדיני ירושה ישראליים היא לקיים את רצון המת במדויק ככל האפשר. הדרך לעשות זאת היא לקיים את צוואתו ולהוציאה לפועל במדויק ככל האפשר. 

פרשנות היא פעולה מחשבתית – חיפוש אחר הכוונה המדויקת של עושה הצוואה בדברים שכתב והשאיר אחריו במסמך המכונה צוואה. הגוף המוסמך בישראל לפרש צוואה הוא בית המשפט לענייני משפחה. כדי שתהיה אחידות באופן הטיפול של בתי משפט בצוואות נקבעו הוראות אחידות בחוק לגבי הדרך שיש לנקוט לשם פירוש של צוואות.

רצונו של עושה הצוואה

לעתים הוראת צוואה ברורה לחלוטין - אין צורך בפרשנות, כי רוב הקוראים את המסמך מבינים בדיוק למה התכוון המחבר. לעתים הוראת צוואה אינה ברורה ואז קשה לדעת מה היתה כוונתו המדויקת של עושה הצוואה. ואם איננו יודעים את כוונתו המדויקת, לא נוכל לקיים את העיקרון הבסיסי בדיני צוואות בישראל שיש לקיים את רצון המת – ככל שהוא בוטא בצוואתו. כך למשל, אדם שהשאיר אחריו צוואה כדין המבטאת לכאורה את רצונו, ובעל פה או בכתב (אך לא בדרך של צוואה כדין)  הביע רצון אחר או תקווה לתוצאה משפטית השונה ממה שכתוב בצוואה, או סותרת אותה – לא יזכה לכך שרצונו שנאמר בעל פה או בכתב יקויים. במקרה מסוים אדם עשה צוואה כדין וציווה כל רכושו לאחר. לאחר מכן הביע בעל פה ובכתב (בתצהיר!) את רצונו לבטל אותה צוואה. בית המשפט קבע, כי הצוואה שרירה וקיימת ורכושו יעבור לאותו אחר משום שלא בטל את הצוואה כדין.     

צוואה לא ברורה

יש סיבות שונות מדוע הוראת צוואה עשויה להיות בלתי ברורה: יש טעויות פשוטות של שגיאות כתיב או טעויות סופר כמו למשל טעות במספר או בשם. יש טעויות גדולות יותר – חסרה מילה משמעותית בהוראה מסוימת, או שקיימת מילה משמעותית, והשופט שדן בעניין חש שהחוסר או ה"עודף" במילה יוצר כוונה שאינה מתאימה לכוונת עושה הצוואה כפי שהשופט מעריך אותה. 

מהם הכללים לפירוש צוואה?

סעיף 54 לחוק הירושה קובע מערכת כללים לפירוש של צוואה: 

(א) הפרוש צריך להיות מתאים לכוונה האמיתית של עושה הצוואה. כוונה זאת מכונה בחוק "אומד דעתו של המצווה". 

(ב) את אומד הדעת של עושה הצוואה  יש למצוא בלשון הצוואה כפשוטה. נבדקת כל הוראה בצוואה בפני עצמה וכן נבדקות כל הוראות הצוואה כמכלול -  זו לצד זו -  על מנת שלא תהיינה ביניהן סתירות שתמנענה קיום סביר של הצוואה.  

 (ג) אם לשון הצוואה כפשוטה אינה מגלה את כוונת המצווה, יש לברר את הכוונה לפי ה"נסיבות" שהן מערכת העובדות שהתקיימה סביב עושה הצוואה בעת עשיית הצוואה וחתימתה, למשל: את טובת מי רצה ומי לא ענין אותו; למי רצה המצווה לעזור ולמי לא רצה להשאיר דבר. 

פרשנות צרה

נוצרו שתי גישות משפטיות בנושא זה. גישה אחת גורסת, כי אם לשון הצוואה כפשוטה מובילה לפירוש סביר של הוראת צוואה, יש ללכת בדרך זאת וכך לפרש הוראת צוואה. זו גישה דווקנית של פרשנות צרה הנצמדת למילה הכתובה. לכאורה – מה שלא כתוב בצוואה אינו קיים לצורך הבנת הצוואה ואין להתייחס אליו.

גישה שניה גורסת שלאחר בחינת לשון הצוואה כפשוטה, יש תמיד לברר גם את "הנסיבות". "הנסיבות" הן נתונים שמחוץ לצוואה שמהם ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה. נתונים אלה כוללים את הנתונים שהתקיימו עד לעריכת הצוואה. נתונים באשר למה שהתרחש בעת עריכת הצוואה ונתונים על אירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה והמלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה, כולל שינויים בהיקף הנכסים של המצווה.". 

כך שניתן לעמוד על הנסיבות גם מאירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה, כולל משינוי בהיקף הנכסים.     אלו הן העובדות הנוגעות בדבר: למשל מערכת יחסים בין המצווה לבין היורשים (אלה שזכו ואלה שלא זכו כלל או זכו מעט), או למשל מצב כלכלי או רגשי של המצווה. כן נבדקות עובדות נוספות לפי העניין. 

פרשנות תכליתית

זו גישה מרחיבה שעיקרה: אין להסתפק במילה הכתובה, אלא לבחון גם את הרקע, את מה שעומד אחרי הצוואה. מטרתה של גישה מרחיבה זו היא למצוא את התכלית אליה בקש המצווה להגיע. זו היא גישת פרשנות תכליתית של צוואה. כלומר: בית המשפט מנסה לזהות את הכוונות והיעדים האמיתיים של המצווה [כלומר תכלית הצוואה] לפי העובדות שהתקיימו סביב העניין ובהתאם לפרש את הוראות הצוואה כך שהן יגשימו את תכלית הצוואה. 

מקרה מהפסיקה – צוואה הדדית

בעניין שנדון לאחרונה בבית המשפט למשפחה בחיפה עמדה לברור שאלה: מנוחה עשתה צוואה הדדית עם בעלה. המנוחה הורישה 3 דירות ל-3 בנות ועוד חנות. ברור היה שהדירות שונות זו מזו בשווי השוק שלהן.  המנוחה ציוותה, שאם בעלה ימות לפניה, תירשנה הבנות את זכויותיה בדירות הללו: בת אחת תקבל דירה. בת שניה תקבל דירה וכספים. בת שלישית תקבל דירה וחנות. במקרה כזה הורתה לבצע "איזון משאבים" בין היורשות: האם המנוחה ציוותה לבצע הערכת שווי של הדירות. כן ציוותה, שאם יתברר, שבת-יורשת קבלה דירה השווה יותר מדירה שקבלה בת אחרת, תשלם הראשונה לשנייה את מחצית שווי ההפרש בין הדירות.לכאורה הרי אלו הוראות ברורות וחד משמעיות. הוראות זהות היו הצוואה ההדדית שעשה האב.

אחת הבנות תמכה בפרוש מילולי של הצוואה בנימוק שמדובר בהוראות פשוטות וברורות. האחות האחרת טענה שיש לבחון את העובדות שסביב, אלו הן הנסיבות, ולאורן יש להימנע מחייב אותה לשלם לאחותה כספים. 

בבחינת הנסיבות הסתברו עובדות משמעותיות ברקע עשיית הצוואה ועובדות שנוצרו לאחר עשיית הצוואה ומות האם: הצוואה של האם היתה צוואה הדדית עם האב וכל אחד מהם ציווה את רכושו לאחר ולאחר מכן לבנות. האם הניחה שבעלה ימות לפניה כך שבשעת פטירתה כל הרכוש המשפחתי יהיה בידיה. אבל האם מתה שנים לפני האב. 

הוכח בבית המשפט, שהאב רכש נכס נוסף בעל ערך גבוה יותר שנתן לאחת הבנות היורשות. נכס זה לא נכלל בחשבון שעשתה האם המנוחה, שכן לא היה קיים בימי חיה. תוספת נכס זה שיבשה למעשה את ההתחשבנות. כמו כן נמצא, שהאב המנוח עשה צוואה אחרת וביטל בצוואתו החדשה את הוראת איזון המשאבים. 

חלוקה שתיצור איזון

בית המשפט לענייני משפחה הסיק מלשון הצוואה שמטרת האם המנוחה (וגם מטרת האב) היתה חלוקת העזבון בין הבנות כך שהתוצאה הסופית תהיה איזון בין היורשות והשגת שוויון כלכלי בין הבנות היורשות -  על אף שהנכסים היו שונים בשוויים, אלא שצוואת האם נערכה כך, שהיא לא לקחה בחשבון אפשרות שתמות לפני בעלה ואז ההתחשבנות בין הבנות צריכה להיות אחרת. מה עוד שצוואתה חלה רק על מחצית מכל אחת מהדירות (המחצית השנייה היתה שייכת לאב). 

כדי להגיע לאומד דעתה האמיתי של האם נקט בית המשפט פרשנות תכליתית. בית המשפט לקח בחשבון את התוצאה הכלכלית של פרשנות דווקנית של הצוואה לעומת התוצאה כלכלית במקרה של פרשנות תכליתית. בית המשפט קבע שאמנם התכלית שבקשו ההורים להשיג היתה שוויון כלכלי בין היורשות. אולם בית המשפט בחן גם את פעולותיו הכלכליות של האב לאחר מות האם והגיע למסקנה, כי פעולות שעשה האב לאחר פטירת האם המנוחה (ובהן מכירת נכס ורכישת נכס יקר יותר) ממשו בפועל את התכלית של צוואתה של האם המנוחה: שוויון כלכלי בין היורשות.  

כן קבע בית המשפט שהתכלית הושגה בפעולותיו של האב עוד בחייו ובצוואתו. מכאן שאם בית המשפט יורה שוב לקיים הערכת שווי של הדירות בלבד וביצוע תשלומים בשל כך, לא תקוים התכלית האמיתית, כי יורשת אחת תרוויח יותר מן האחרות. התכלית הושגה בימי חייו של האב ולכן מימוש התכלית חייב שלא לקיים את הוראת איזון המשאבים שבצוואת האם. 

בית משפט אינו יכול להתעלם מצוואה שנעשתה כדין ושהיא תקפה לפי החוק. בקיימו צוואה תוך שימוש בפרשנות תכליתית אין בית המשפט משנה את הנוסח הקיים של הצוואה, אלא כשהדבר דרוש ועד כמה שהוא דרוש.

אי קיום הצוואה כלשונה 

במקרה המתואר, כלפי חוץ בית המשפט לא קיים את צוואת האם כלשונה. בפועל באותו מקרה בית המשפט למשפחה ציווה שלא לבצע הוראות מפורשות בצוואת האם, כי באי ביצוען תושג התכלית האמיתית של הצוואות ההדדיות של האב ושל האם ויקויים רצונם האמיתי ההדדי של ההורים: רצונם שלאחר מות שניהם יהיה מצב של שוויון כלכלי בין שלוש היורשות. 
מימוש התכלית של הצוואה גבר על הציות הדווקני ללשון הצוואה כפשוטה.

(להורדה בקובץ PDF של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה אשר ניתן בתיק תמ"ש 39731-06-13 – ח. נ' י. על ידי כבוד השופטת אלה מירז ביום ט' אדר ב' תשע"ד  11/3/2014 - באדיבות אתר הרשות השופטת). 

עו"ד רונן גדות במשפטי