4.0 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 1)

מן המפורסמות הוא, שבמסגרת הליכי גירושין ישנו מרוץ ערכאות בנושא של איזו ערכאה תדון ותכריע בעניינם של הצדדים המתגרשים, כולל בנושאי רכוש-כספים, מזונות, משמורת והסדרי ראייה וכל סוגיה מהותית העומדת במחלוקת בין בני זוג אשר דרכם הזוגית הגיעה לכדי סיום.

מהו מרוץ הסמכויות?
כך אנו נמצאים במצב בו במסגרת הליך גירושין קיימות שתי ערכאות שונות – בית המשפט לענייני משפחה אל מול בית הדין הרבני, ערכאות נפרדות, אשר מתנהלות ע"פ דינים שונים – הן בפן המהותי והן בפן הפרוצדורלי – שיכולות כל אחת לדון ולהכריע במכלול הנושאים הכרוכים בסיום יחסי בני הזוג, כאשר למותר לציין שהעובדה שכל ערכאה דנה ע"פ דינים שונים (בחלקם) ומתנהלת באופן שונה, עשויה להביא לתוצאות שונות ואף שונות לחלוטין.

מצב דברים זה מוביל במקרים רבות לחשיבה טקטית מוקדמת של מי מבני הזוג, היכן נכון לו שיידונו ענייניו (קיימת סברה – נכונה לעתים – שלגבר ייטב בבית הדין הרבני ולנשים ייטב בבית המשפט לענייני משפחה – אולם לא תמיד כך הדבר), כאשר המבחן לאיזו ערכאה תינתן לבסוף הסמכות נקבע לפי המבחן הפשוט – מי מגיש קודם ולאן (מדובר אמנם בהצגה פשטנית של מבחן הסמכות, אולם זו לרוב מייצגת את התוצאה הסופית, כלומר הערכאה אליה מוגשים ההליכים לראשונה, היא הערכאה שלרוב תהא זו שתדון במסכת של בני הזוג המתגרשים).

מבחן זה, שלא לומר מרוץ זה, הוא אותו "מרוץ סמכויות" מפורסם ומדובר, כשכל אחד מבני הזוג אץ לו לייעוץ משפטי, מושיב את עורך דינו הנבחר ללילה של כתיבה והכנת תביעות, ולמחרת אלו מוגשות לערכאה הרלוונטית, ובמידה שהמגיש הקדים את בן/בת זוגו, הרי שהוא זכה לקבוע איזו ערכאה מבין שתי הערכאות תדון בעניינם.

דומה שלא יכול להיות ספק שאותו מרוץ סמכויות אינו מבחן ראוי או נכון, בפרט במצב רגיש וקשה של בני זוג המפרקים את התא המשפחתי, מצב בו ראוי היה לעודד יתר סובלנות ומתן הזדמנות כנה לצדדים לנסות ולהסדיר ענייניהם בדרכי שלום והסכמות (בראש ובראשונה לטובת הילדים הקטינים שמצויים לרוב בלב הסערה).

אולם כאמור, במקום לעודד סבלנות והידברות, מתקיים בפועל מצב משפטי, בו מי מבני הזוג (או שניהם) הפונים כדרך הטבע לקבלת ייעוץ משפטי, שומעים לעתים רבות שעליהם לשקול גם הקדמת בן/בת זוגם בערכאה מסוימת (במטרה להקנות את המסכות לאותה ערכאה לדון בעניינם), וזאת לאור העובדה שבמידה שהם לא יעשו כן, עלול כמובן בן/בת זוגם להקדימם ולהקנות סמכות לערכאה השנייה.

מכאן, שבמקרים רבים, הדרך מסיום שלב ההידברות והסובלנות ומעבר לשלב ההליכים המשפטיים ולאותו מדרון חלקלק שקשה לטפס ממנו חזרה, קצרה, קצרה מידי, והתוצאה – הליכים רבים וקשים, אשר לפחות חלקם יכול היה להימנע לולא אותו מרוץ סמכויות.

הצעת חוק - ביטול מרוץ הסמכויות
מצב זה הביא לכך שבימים אלו שרת המשפטים, הגב' ציפי לבני, עמלה על הצעת חוק שתביא לביטול מרוץ הסמכויות ולהתוויית דרך של פתרון סכסוכים באופן השם דגש על ניסיונות הידברות – הצעה מבורכת יש לומר, אולם עושה הרושם שהדבר עתיד להיעשות (ככל שהצעת החוק תבשיל לכדי חקיקה שלמה) בדרך של צמצום ניכר בסמכויות בתי הדין הרבניים – ואת זאת יש לעשות (אם בכלל) בזהירות רבה, תוך שקילת הדבר לעומק, וכלל לא בטוח שצמצום מעין זה הוא נכון או רצוי.

תקצר היריעה מלהכיל את היתרונות הגלומים בבתי הדין הרבניים, לרבות על אופן התנהלותם בצורה גמישה (אף מעבר לגמישות שמתיר לעצמו בית המשפט לענייני משפחה), לא פורמלית לעתים, תוך ניסיון לעזור ולקדם עניינם של הצדדים העומדים בפניו, כמו גם העובדה שבדין יושבים 3 דיינים המפעילים שיקול דעת שיפוטי, והעובדה שבתי הדין הרבניים מסייעים רבות בהורדת העומס מבתי המשפט לענייני משפחה (וההפך כמובן), ועוד ועוד דברים שניתן לומר בשבחם של בתי הדין (וכאלו יש לרוב, בניגוד לתוויות שלא אחת הודבקו בהם).

האם ביטול מרוץ הסמכויות הוא הדרך הנכונה?
ביטול מרוץ הסמכויות איפוא, הוא מטרה נעלה. ספק אם ביטול כאמור על חשבון בתי הדין הרבניים, ולמעשה באמצעות הפיכתם לערכאות שיפוטיות דלות סמכות, הוא הדרך הנכונה שתביא לייעול המערכת והטבת מצבם של המתגרשים, וספק אם ראוי הדבר לאור פועלם של בתי הדין עבור המתגרשים.

* הכותב עוסק ומתמחה במעמד אישי, דיני משפחה ירושות ועזבונות, משרד עורכי דין גל-און קפל שמואלי