• תגיות:

חיסולו של בן לאדן, מעלה הרהורים מגוונים בכל מוסדות הביון של המדינות המפותחות אך גם משליך אור על עבודות החקירה השונות כשהמוטיב העיקרי הוא: סבלנות (ללא קץ), מודיעין מדויק או חלקי אך מאומת וקורטוב של מזל או כפי שהנני נוהג לאמור: טיימינג, דבר שהוא חשוב. אם לא קרדינלי.
כמובן שמייד עלו זכרונותי לגבי מבצעים שעשיתי בחו"ל, כמו: איתור והחזרת ילד/ה ש"נחטפו" ע"י אחד ההורים, בתנאים קשים מנשוא וללא "גב" של מדינה וציוד "מילוט" הכולל בין היתר: רכבי מילוט עם נהגים מקצועיים או דירות מסתור.

אספר בקצרה על ילד שנחטף ע"י אימו ואותר ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. כיוון שלא היה זמן לעשות "עבודת שטח", ולבדוק ולצלם את המקום עכב המרחק הרב ולא היה פנאי "להפעיל" חוקר פרטי מקומי שישלח "נתונים" עדכניים הביטחון האישי הגבוה והמקצוענות המנטרה היהודית של "יהיה בסדר", או יכולת האילתור הידועה של הישראלים, יצאנו בחופזה ללא הכנה ו"בניית כיסוי" מתאים וללא מזומנים למימון הוצאות "ללא עקבות".
ואכן לאחר שנחתנו והתמקמנו במלון, אנוכי ועוד חוקר, אביו של החטוף שהצטרף ע"מ  "להכשיר" את  "לקיחת " הקטין (אחרת, ע"י צד ג' - זו חטיפה) ואחיו שהצטרף לאב ע"מ לתת תמיכה מורלית לאב - ע"פ הוראתי המפורשת - כי האב היה על סף התמוטטות נפשית.
בבואנו לשטח, נפלו פני. התברר לנו כי גן הילדים של הילד מוקף גדרות, מסביבו "מפוזר" בית הספר היסודי המוקף גדרות תיל אף הוא, ומסביב שניהם ממוקם ה"תיכון" שאף הוא מוקף גדרות - מחשש להתפרעויות של המקומיים.  ואם זה לא מספיק, אזי, כל 5-6 דקות יש סיור רכב של מאבטחים מהקהילה היהודית השומרת שאף זר שאין לו קשר לקומפלקס בתי הספר לא תהיה לו דריסת רגל במקום.
במילים אחרות , מתקן מאובטח ומוגן ברמה גבוהה כנגד "זרים".. האמת - לא ציפינו להפתעה מהסוג הנ"ל ולא נערכנו לקראתה.למרות שהפזיזות מצדנו הרגיזה אותי וכמעט שעשינו דרכנו חזרה, החלטנו כי "המתחיל המצווה - אומרים לו גמור" - או שישאר חמור.

לאחר תצפית של 24 שעות החלטנו לפעול.

ערכנו מספר "תרגילים על יבש" של הימלטות מהשטח כשהדגש על הליכה מהירה אך לא ריצה ע"מ לא לעורר חשד. כמו כן "סיירנו" בשדה תעופה בינוני ( הכולל טיסות בינ"ל - בטווחים קצרים) ולמדנו על מיקום המצלמות  ומיקום המחשב הראשי.
התלבשנו בצורה מרושלת עם "קסקטים" המכסים את רוב פנינו אם כי היינו מאד ידידותיים לרוב העובדים ע"מ שיכירו אותנו  ב"יום השין" ואכן כשבאנו ביום השלישי לטיסה בינ"ל היינו כבר מיודדים עם העובדים המקומיים ותוך כדי הסחת דעתם, השבתנו את המחשב הראשי ל- 20 שניות בדיוק בזמן  ש"העברנו" את הילד ואביו את ביקורת הגבולות.
הוצאת הילד מהגן היתה משימה כמעט בלתי אפשרית מלבד האבטחה הכבדה, שכן בגן היו - כך נודע לנו מאוחר יותר- תמונות האב (כאילו חיכו לנו)  דבר שהפך את העניין לקשה עוד יותר, אך ניצול של 5 שניות כשאחד החוקרים מסב את תשומת לב הגננת, הספיקה לאב ולילד לחמוק החוצה כשבדרך הם צריכים לעבור עוד שני מתחמים מגודרים עם שומרים. הצלחנו (לא הכל ניתן לספר) ובצעדים מדודים ומהירים התקרבנו לרכב שהשארנו עם מנוע דלוק ומגבת משתרבבת מתא המטען כשהיא מכסה את מספר הרכב.
 לבושתי ולתדהמתי התברר כי ה"דוד" הכניס המגבת - על דעת עצמו - לתא המטען  כדי לא למשוך תשומת לב ואזי מרחוק שמענו צעקות הגננת שהתאשתה וגלתה את העדרות הילד ורצה לעבר הגדרות ורשמה את מספר הרכב. תקלה כאובה זו ע"י איש לא מקצועי עלתה לנו ביוקר.
כמובן, שתכנון מדויק, ציוד מתאים, קור רוח ונסיון דומה בארצות אחרות עזר לנו לחמוק למטוס כאשר אנוכי וחברי חזרנו - לאחר הפרידה - לאולם הנוסעים - כמו שהבטחנו - והאב והבן בליווי הדוד כבר טסו חזרה.

כיוון ששינינו את תוכניותינו המקוריות כי בלאו הכי הכל היה באילתור, החלטנו לחזור למלון, לטייל בעיר ולטוס הביתה למחרת היום. (הטיסות ליוהנסברג מתבצעות רק פעמיים בשבוע) למרות שידענו שהננו נמצאים על זמן שאול.  

על מנת להפיג את המתח, החלטנו לקפוץ למרכז העיר ולספוג את האווירה הבינלאומית כי באותה תקופה נערכו תחרויות ספורט ובחירת מלכת היופי העולמית בבופוצואנה והעיר התמלאה בחוגגים, אך תוך כדי בחינת חלונות הראווה המהממים, הותקפנו חברי ואני ע"י 2 מקומיים בסכינים מונפים אל-על ונהימה GIVE MONEY''GIVE MONEY' . לרגע איבדתי את שלוות הנפש הנודעת שלי ופרצתי בצרחות אימתניות. המקומי שעמד מולי איבד לרגע את הפוקוס מהבלתי צפוי והחל לברוח, ואני, בחוסר תבונתי - "תפסתי תחת" והתחלתי לרדוף אחריו...מאיפה העוז או הטימטום, איני יודע.
לכשהסתובבתי, ראיתי ממרחק של כ-50 מטר שהמקומי השני מאיים על חברי ותולש לו את  שרשרת הזהב שעל צוארו ותיק צד  שבתוכו מצלמה מקצועית עדשות מיוחדות תוך כדי איום בסכין על צוארו, MONEY'MONEY כנראה שהייתי ב"אמוק" או הסטריה (למרות שהנני שקול ביותר), הסתערתי עליו תוך כדי שליפת עט עם גז מדמיע שהיה ברשותי, והתזה קצובה לעבר התוקף. רק מטר הפריד ביננו כאשר המקומי "תפס רגליים" וברח.
האירוע היה 70 מטר מנקודת המשטרה שאליה פנינו והתלוננו. במסדר זיהוי שנערך, לא הצלחנו  "לגלות" את התוקפים.התקפלנו למלון לאחר ההתקפה הטראומטית והתכוננו לטוס למחרת החזרה הביתה (עם אל- על כמובן).

תוך כדי צעידה לעבר הדלפקים, הערתי לחברי כי 12 בלשים בבגדים אזרחיים "סוגרים" עלינו. אמרתי לו "שנה כיוון" וניפרד אך הוא סירב ואמר שהוא עימי ב"אש ובמים".  נעצרנו עלחשד לחטיפת ילד ונלקחנו לתחנת המשטרה מחוץ לשדה התעופה  (הלך כרטיס הטיסה). תוך כדי נסיעה בחלקו האחורי של הטנדר, לעסתי ובלעתי את כרטיסי הביקור שלי שהיו במחיצתי.
בחקירה, ניסו לדובב אותנו ללא הצלחה, ואף החדירו לתא "דובר עברית" אך לאחר 8 שעות חקירה החליטו לשחררנו אך השופט התורן בחשבו שמדובר במקומיים החליט לא להטריח עצמו לבית המשפט וכך נאלצנו לישון בכלא עד השחרור למחרת עכב עצלות השופט. הקצינים התנצלו בפנינו ושאלו אם יש לנו תלונות. אמרנו לו שלא, כי רצינו לעוף מהמקום והאמת? באמת לא היו לנו תלונות. הם היו אדיבים, חביבים, מקצועיים, אך אנחנו היינו קצת יותר. הם ידעו שטסנו יחדיו  ( עם ה"חוטפים") במטוס מישראל, היינו יחד באותו בית מלון, נראינו יחדיו בשדה התעופה וכו, בקיצור לגמרי לא פריירים. אך אנחנו סיפקנו תשובות חכמות, הגיוניות וקצת על מנטליות של הישראלים - ושכנענו אותם בהציגנו כרטיסי ביקור עסקיים ותעודת עיתונאי בינ"ל בהיותי חבר באיגוד התקשורת והעיתונות והטלוויזיה, כתב ומוציא לאור של עיתון -לשעבר. זה עבד.

לאחר שבוע חזרנו לארץ, קיבלתי  מחוקר פרטי (קולגה) מדרום אפריקה ידיעה כי "שני אנשי עסקים מישראל נעצרו בחשד לחטיפת ילד ושוחררו.

כמה טוב היה לקרוא הידיעה כשאנוכי בארץ.

שלכם,.

מוקה קריגר, חוקר פרטי
שרלוק חקירות

* נכתב ע"י מוקה קריגר