4.5 מתוך 5.0 (מספר מדרגים 12)
המבחנים לרשלנות רפואית - סקירה

בשנים האחרונות ישנה עליה בהיקף התביעות המוגשות בגין רשלנות רפואית. עליה זו נובעת הן מהעליה במודעות של ציבור המטופלים והן מהרחבת האחריות על הצוות הרפואי בפסיקות בתי-המשפט. יחד עם זאת, כב' בית המשפט נוהג בזהירות רבה, ולא כל מקרה של נזק עקב טיפול רפואי שגוי יוכר כרשלנות רפואית.
רשלנות רפואית היא פעולה רשלנית של הצוות הרפואי במעשה או מחדל, שגרמה לנזק למטופל. כאשר התובע מוכיח, כי הפעולה הרשלנית גרמה לנזקים, קרי: קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, הצוות הרפואי והמוסד הרפואי עשויים לחוב בפיצוי התובע.  

באמצעות שלושה פסקי-דין בהם נדונה תביעת רשלנות רפואית בביצוע בדיקת קולונוסקופיה שגרמה לנקב במעי, נראה כיצד מיישם כב' בית-המשפט את המבחנים שהונחו בפסיקה, ומכריע האם מדובר ברשלנות רפואית.
התביעה בת"א 2821-05 (שלום-ב"ש) עזבון המנוח וובצ'וק אלברט ז"ל ואח' נגד המרכז הרפואי סורוקה ואח' התקבלה במלואה, לאחר שביצוע הבדיקה הוביל לנקב במעי ולמות המטופל.
ת"א (שלום ירושלים) 5539-06 אורן מרדכי (אסיר) נ' ד"ר וייסברג ואח' התקבלה בחלקה, על אף שלא היתה התרשלות מצד הצוות הרפואי בביצוע הבדיקה.

לעומת התביעות הנ"ל, בת"א (מחוזי-ת"א) 28023-06-10 עזבון המנוח לרמן יוסף ז"ל נ' ביה"ח שיבא, מיום 3.3.16, נדחתה תביעת רשלנות רפואית, על אף הנזקים שנגרמו למטופל.
בפסקי-הדין הרופאים בחנו את סבירות השימוש בטכניקת קולונוסקופיה ביחס לנתוניו האישיים של המטופל, והגיעו בכל מקרה למסקנה שונה.   

מבחן ההתרשלות

כב' בית-המשפט בוחן את פעולות הצוות הרפואי ואת קבלת ההחלטות, בהתחשב במצבו האישי של המטופל וביחס לידע הרפואי והנהלים המקובלים שנהגו במועד מתן הטיפול הרפואי. כב' בית-המשפט שומע את עדותם של הרופאים מול חוות דעת של מומחים העוסקים בתחום הרפואה השייך לעניין, ותוך גילוי בקיאות רבה במושגים המקצועיים ונסיון להבין את המצב הרפואי הנוהג באותו רגע נתון, מכריע האם היתה בפעולות הצוות הרפואי התרשלות.

כב' בית-המשפט הבהיר בפסיקה, כי מדע הרפואה אינו מדע מדוייק, ויש יותר מדרך טיפול אחת בכל בעיה רפואית. הצוותים הרפואיים שוקלים את האפשרויות העומדות בפניהם, ומגיעים להחלטות, בעומס עבודה ולחץ זמן, ובאמצעים מוגבלים. גם אם מתברר בדיעבד, שההחלטה לבצע הליך מסויים, לא יצאה לפועל כצפוי, וגרמה למטופל נזק, אין להניח מכך בהכרח, כי ההחלטה הייתה שגויה או רשלנית, ואין אלא להצר על הסיבוך שאירע במהלך ביצועה.

חובת הזהירות 

לא אחת נקבעה בפסיקה חשיבותה וחומרתה של חובת הזהירות המושגית אותה חב הרופא כלפי המטופל. מעבר לקיומה של חובת זהירות מושגית (כללית), בכל מקרה כב' בית המשפט בוחן האם הרופא עמד בחובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות המקרה, ביחס לשיקולי המדיניות המשפטית, קרי, האם יהיה זה נכון להטיל אחריות במקרה זה, ביחס למהות הנזק והערך החברתי המוגן.

חובת הזהירות נבחנת במבחן הצפיות - האם ניתן היה לצפות את הנזק כעניין עובדתי? האם צריך היה לצפותו כעניין נורמטיבי? כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה, יבחנו אותם שיקולים ומבחנים המנחים את כב' בית-המשפט בבואו להעריך את התנהלותם של כל אנשי מקצוע, ככלל, המיומנים במלאכתם - מבחן האדם הסביר, ובמקרה זה - מבחן הרופא הסביר.

ההתרשלות הרפואית מבוססת על עקרון הסבירות, והיא נבחנת על פי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של המטופל, בהתאם לאמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. המבחן הוא אינו מבחן של "חכמים לאחר מעשה", אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה. רופא, בשר ודם, עשוי לטעות, אולם לא כל טעות מהווה רשלנות.

כב' בית המשפט לא יקבע שטיפול היה שגוי, במקרה של בחירת אחת החלופות הרפואיות האפשרויות והמקובלות, אף אם בחירה זו לא הביאה לתוצאה המצופה. 

רפואה מתגוננת

כב' בית-המשפט מזהיר מפני קביעת קיומה של התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה מתגוננת. אם יקבע שכל טעות בשיקול הדעת של הרופא משמעה התרשלות, הרופאים ימצאו עצמם עסוקים בהדיפת תביעות משפטיות עתידיות תחת התרכזות בטיפול הרפואי הנדרש. לכן, החלטותיו ופעולותיו של הרופא הסביר צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכל בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

מבחן הסבירות

כאמור, כב' בית-המשפט אינו מבכר גישות רפואית אחת על פני רעותה, ופעולת רופא לא תחשב כרשלנית אם התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו. יחד עם זאת, הרופא אינו יוצא ידי חובה בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים, הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה בדבר הטיפול הרפואי הנכון והנדרש, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר.

בפסקי-הדין היה על כב' בית-המשפט להתחקות, באמצעות העדויות וחוות הדעת, אחר הפרקטיקה המקובלת נכון לשנת 2003, והאם תהליך קבלת ההחלטה ואופן ביצוע הבדיקה, יחסית לידע ולנסיון, ובהתאם לנתוניו האישיים של המטופל באותו זמן, התנהל כראוי. בפס"ד וובצ'וק מצא כב' בית-המשפט, כי עצם ההחלטה על ביצוע הבדיקה ואופן ביצועה היה רשלני, בהתחשב במצבו הרפואי של המטופל, שסבל במשך שבועות, והרעיב את עצמו, והנקב שארע בזמן הבדיקה לא טופל כראוי. בפס"ד לרמן כב' בית-המשפט בדק ומצא, כי בהתחשב בנתוני המטופל ובעברו הרפואי העשיר בבעיות, הבחירה בבדיקה היתה החלטה רפואית סבירה ונכונה שלא נפל בה פגם, כך גם ביצוע הבדיקה, על אף שהסיכון הצפוי לנקב במעי, ככל הנראה, התממש במהלכה. בפס"ד מרדכי, נקבע כי ההחלטה היתה סבירה והבדיקה אף בוצעה כראוי, וכי הנקב במעי נלקח בחשבון וטופל מיד. 

אם כך - מדוע התביעה התקבלה?

הסכמה מדעת

בתי-המשפט נותנים משקל רב לקבלת הסכמת המטופל לביצוע הטיפול הרפואי, ודי בהפרת חובה זו כדי לגבש התרשלות. הזכות הבסיסית לאוטונומיה וכבוד האדם, מקימה חובה למסור למטופל את המידע על מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו, דרכי פעולה חלופיות אפשריות וכל מידע שאדם סביר נדרש לו כדי לקבל החלטה אם להסכים לטיפול המוצע, וכן לקבל את הסכמתו המפורשת לביצוע הטיפול. בפס"ד מרדכי היה די בכך בכדי לזכות את התובע בפיצוי, על אף שלא נמצאה התרשלות בפעולות הצוות הרפואי. 

שלושת פסקי-הדין מבטאים את הזהירות המתחייבת מבית-המשפט בדונו בתביעות רשלנות רפואית, את רף ההוכחה הגבוה בו נדרש התובע לעמוד, ואת הבקיאות והמומחיות הנדרשות בהגשת תביעות אלו. בשלושת המקרים נגרם לכאורה נזק דומה, אולם השוני בנסיבות ובנתוניו האישיים של המטופל, הוביל לתוצאה שונה. 

להורדת פסק הדין בעניין מרדכי

להורדת פסק הדין בעניין וובצ'וק

להורדת פסק הדין בעניין לרמן

באדיבות אתר הרשות השופטת

לאתר של עו"ד דותן לינדנברג