בימ"ש לענייני משפחה בנצרת דן בבקשה לקיום צוואת אמם של הצדדים, משנת 1999 , בה הנחילה את כל עזבונה לבנה – התובע והדירה ממנה את שני בניה הנותרים – הנתבעים.
הנתבעים התנגדו לקיום הצוואה בשל מספר טענות; ראשית, כי הצוואה נערכה מחמת טעות על פי סעיף 30 (ב) לחוק הירושה, שנית, הצוואה נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת וכן כי התובע – הנהנה לקח באופן אחר חלק בעריכת הצוואה.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום צוואות וירושות
הטענה המרכזית הייתה טענת הטעות, כאשר על פי הנתבעים התובע הציג לפני אימו, בטרם עריכת הצוואה, מצג שקרי, והוא זה שגרם לה לערוך את צוואתה כשהיא מדירה אותם מעזבונה, שעה שהוא מציגם באורח שלילי כשהוא "טפטף" לה על פני תקופה ממושכת מידע שקרי, תוך סילוף העובדות וכשהוא מייחס להם התנערות מחובתם כלפיה, לרבות החובה להשתתף בהוצאותיה בגין שהייתה בבית האבות.
הנתבעים גם נשענו בטיעונם זה על מכתבים שערך התובע ושהופנו לאמם שנועדו, כך לשיטתם, כדי להשחיר את פניהם בעיניה.
לא הוכח קשר סיבתי בין עריכת הצוואה למצג השקרי
השופט סארי ג'יוסי דן בטענת הטעות ודחה אותה משלא הוכח קשר סיבתי בין עריכת הצוואה לבין אותו מצג שקרי, וזאת לאחר שבית המשפט יצא מנקודת הנחה כי אכן מדובר במצג כזה.
כמו כן נדחתה הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, כאשר לחובת הנתבעים, הן במסגרת טיעונם זה והן במסגרת הטיעון בדבר טעות, עמדה לרועץ העובדה כי על פי עדותם הם, נהגו לבקר את המנוחה באופן קבוע עד למועד פטירתה, ועלתה התהייה כיצד יתכן שלאורך ביקורים אלה לא עלתה כל אפשרות לעימות בין המנוחה לבין הנתבע שבו הצדדים יכלו להעמיד האחד בפני השני את תחושותיו ודאגותיו ולברר את העובדות לאשורן. זאת במיוחד משנטען כי התובע נעדר מן הארץ לתקופות ממושכות.
בסיכום, נקבע כי הנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית מכוחה ניתן לקבוע כי מדובר בצוואה לא כשרה, ולא הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמם.
"הנתבעים לא הוכיחו קיומה של תלות של המנוחה בתובע בהיקף נרחב ובעוצמה הדרושה לשם הוכחת טענת השפעה בלתי הוגנת. לא הוכחה "תלות מוחלטת" הן מן הבחינה הנפשית והן מן הבחינה הפיזית, במועד עריכת הצוואה", קבע השופט.
ההתנגדות נדחתה, והנתבעים חויבו לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 שקלים.
רוצים לקרוא את פסק הדין? תקדין - פסק דין
(ת"ע 1691-04 ה.ר. נ' ד.ר.)