לאחרונה, עלה לכותרות באמצעי התקשורת נושא תקיפת הקשישים אשר אנו עדים לה בשבועות האחרונים במספר מקרים בולטים. כך למשל, דווח כי קשיש בן 71 מהרצליה הותקף ע"י שני צעירים בשנות ה-20 לחייהם רק כי "נסע לאט מדי".

נושא זה של תקיפת קשישים עלה לדיון בכנסת עוד לפני מספר שנים, ולאחר שכבר אז דנו במספר מקרים אשר קיבלו ביטוי בבתי המשפט ובאמצעי התקשורת השונים.

תיקון חוק העונשין
בעקבות כך, בשנת 2008 החליטה הכנסת שיש לתעדף את המלחמה בתופעת האלימות כלפי קשישים ולתקן את חוק העונשין, כך שתוקן חוק העונשין במסגרת תיקון 97 (חוק העונשין (תיקון מס' 97), התשס"ח-2008).
במסגרת התיקון הוסף סעיף 368ו אשר קובע:

368ו. (א) התוקף זקן וגורם לו חבלה של ממש, דינו – מאסר חמש שנים.
 (ב) התוקף זקן וגורם לו חבלה חמורה, דינו – מאסר שבע שנים.
 (ג) בסעיף זה, "זקן" – אדם שמלאו לו 65 שנים.
 (ד) הורשע אדם בעבירה לפי סעיף זה, יוטל עליו עונש מאסר, שלא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים שיירשמו, כולו על-תנאי.

למעשה סעיף 368ו(ד) לחוק העונשין קובע, כי בצידה של עבירת התקיפה כלפי קשישים ישנו עונש מאסר חובה. כמו כן, ניתן לראות כי העונש שנקבע בצידה של העבירה כלפי קשישים זהה לענישה הקיימת בגין תקיפת קטין או חסר ישע המנויה בסעיף 368ב לחוק העונשין- דבר המצביע על החשיבות שראה המחוקק בתיקון זה.

סלידה מאלימות כלפי קשישים
בתיקון החקיקה יש בכדי להביע את סלידתו של המחוקק מן הגל הגואה של אלימות כלפי האוכלוסייה המבוגרת, וכן יש בכך בכדי להצביע על החומרה היתרה אותה מייחס לעבירות מסוג זה.

הפסיקה גם כן הביעה את סלידתה מתופעה זו של אלימות כלפי קשישים, הבאה לידיי ביטוי בשורה של פסקי דין. יפים לעניין זה דבריו של השופט ריבלין בע"פ 2800/08 מדינת ישראל נ' דוידוב (לא פורסם, 21.7.2008).

"המעשה של שוד קשישים, תוך שימוש באלימות, הוא מעשה אלימות מן החמורים ביותר. מדובר בניצול חמור, בזוי, של חוסר הישע של הקורבן, נטילת מעותיו ורכושו והותרתו מצולק בגופו ובנפשו. לא רק קורבן השוד נפגע. נפגעים עמו כל הנמנים על שכבות הגיל האלה - המאבדים את הבטחון ביכולתם לקיים חיים עצמאיים, ונפגעים באיכות חייהם בשל עצם החרדה שמוטבעת בהם בעת שהם לומדים על ביצוע העבירות מסוג זה. קורבנות אלה שכבר נפגעו ואלה שחוששים מפגיעה, מאבדים את שלוות נפשם. זוהי פגיעה באוכלוסיה שלמה של מבוגרים ובני משפחתם... רף הענישה המותווה על ידי בית המשפט, צריך בראש ובראשונה, להשיב לעושה כגמולו ולבטא את התגובה המוסרית הראויה לאופי המעשה..."

יש לבחון כל מקרה לגופו
יחד עם זאת, יודגש כי למרות הסלידה המובהקת שיש להביע כלפי עבירות מסוג זה, הרי שמבחינה משפטית יש לבחון כל מקרה לגופו.
ראשית, יש לבחון את תוכן הראיות עצמן הקיימות בתיק. זאת, יש לעשות גם במסגרת הליכי המעצר לאור האמור בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), הקובע שיש צורך בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". המבחן שנקבע בפסיקה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133 (1996) לקיומן של ראיות לכאורה בהליך המעצר הוא מבחן הפוטנציאל להרשעה.

שנית, חוק העונשין מונה שורה של סייגים לאחריות פלילית בפרק ה'1 לחוק העונשין, כגון: הגנה עצמית, צורך, כורח וכדו'.

יש לזכור, כי כאשר אנו נמצאים בתחילתו של הליך ולאורך כל משכו, עומדת לנאשם חזקת החפות, זאת ללא קשר לחומרת העבירה והדופי המוסרי העומד מאחוריה. יחד עם זאת, בשל תיקון החקיקה, במידה שנאשם יורשע בעבירות כלפי קשישים לאור לשונו של סעיף 368, הוא צפוי לעונש ממשי של מאסר בפועל.