בני הזוג גיפס היו אמורים לטוס באמצעות אל-על להונג-קונג ב-15 באוגוסט 2007 בשעה 22:25. בצהרי אותו יום, הודיעה אל-על לתובעים כי הטיסה נדחית ליום המחרת בשעה 19:30.
בשל כך, התובעים דורשים פיצוי של 12,000 שקלים (עלות שני כרטיסי טיסה להונג-קונג) עבוד הפסד יום חופשה, הפסד שני ימי עבודה ועוגמת נפש.

אל-על טענה מצידה, כי האיחור נבע מתקלה טכנית משמעותית, ועל כן היא פטורה מתשלום.

השופט אברהם רובין ציין, כי על התביעה חלה אמנת ורשה, לפיה: " המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין", אלא אם כן המוביל (במקרה שלנו- אל-על) יוכיח, כי הוא וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו כל אפשרות לנקוט בהם.

אל-על לא השקיעה מספיק מאמצים
השופט קבע, כי אל-על לא עמדה בנטל ההוכחה כי עשתה כל שביכולתה למנוע את הנזק. היא אמנם הציגה בפני ביהמ"ש מסמך לפיו העיכוב נבע מהצורך להחליף מנוע במטוס, אולם החלפת מנוע במטוס לא לוקחת 21 שעות, ואין בכך להסביר את כל האיחור.

בהתאם לכך, קבע השופט כי על אל-על לפצות את התובעים: בשל אובדן יום עבודה עבור כל אחד מהתובעים וכן בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב העיכוב עצמו. השופט ציין, כי עגמת הנפש שנגרמה לתובעים אינה גדולה, שכן הם קיבלו הודעה מראש על דחיית הטיסה, ולכן הם לא נאלצו להמתין שעות בשדה התעופה.

נקבע, כי הפיצוי שהתובעים דורשים הוא מופרז, במיוחד לאור העובדה שלאחר האיחור הטיסה התנהלה ללא תקלות.
בהתאם לכך נפסק, כי אל-על תשלם לתובעים פיצוי עבור כל נזקיהם בסך של 3,500 שקלים. בנוסף, חויבה אל-על לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 400 שקלים.
(ת"ק 3579/09 ד"ר גיפס מיה נ' חב' אל-על).