ביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר-שבע דן בתביעה לפס"ד הצהרתי, שיקבע, שאין לרשות החנייה בעיריית ב"ש תביעה של ממש נגד התובע, וכן תביעה לפצות התובע על "עוגמת הנפש, הטרחה, הזמן שבזבזתי, החוצפה של גוף ציבורי המזלזל באדם הפרטי ולא מתייחס לו כלל וכלל". (כך במקור).

מעשה שהיה כך היה: עיריית ב"ש, באמצעות חברת מ.ת.א.ר, דרשה מהתובע לשלם קנס עבור חנייה אסורה.
התובע טען, כי הוא מעולם לא היה הבעלים, או הנהג של המכונית, שלגביה נטען שחנתה בניגוד
לחוק.

התובע שלח במועדים שונים מכתבים לחברת מ.ת.א.ר, ובהם התלונן על כך, שהמכונית מעולם לא היתה שלו, או בשליטתו (מדובר ברכב שבעליו היא חברת השכרה).

התברר כי נפלה טעות
בעקבות דיון שהתקיים בספטמבר 2010 התברר, כי אכן נפלה טעות, וכי המכונית הנדונה היתה בבעלותה של חברת השכרה והיא הושכרה למישהו אחר, בשם דומה באמצעות חברת "תרכובות ברום".
עיריית ב"ש הודתה שהצדק עם התובע, וביטלה את דרישת הקנס.
כאמור, התובע לא הסתפק בכך ודרש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו, על כך שנאלץ לטרוח ולהוכיח שאין הוא צריך לשלם את הקנס.

השופט ישעיהו טישלר קבע כי פיצוי של 1,000 שקלים הוא הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה.

" סכום זה מקפל בתוכו לא רק את הפיצוי הראוי עבור התובע, אלא גם את המסר ה"חינוכי" ולפיו, משנטען כלפי רשות ציבורית, כי בפעילותה נפלה שגגה – עליה להיכבד ולבדוק טענה זו בזמן אמת. אין הצדקה לכך, שהרשות  תתעמר באזרח, ותכריח אותו לפנות לביהמ"ש, שעה שבירור פשוט יכול לייתר את הפניה לבית המשפט", כתב השופט וחייב את העירייה לשלם לתובע סכום זה.


(ת"ק 32917-04-10 אלחנני נ' באר שבע)