בימ"ש לענייני משפחה בחיפה דחה תביעת אב אזרח אוסטרליה להחזרת ילדים (קטינים) חטופים ע"י אמם אזרחית ישראלית , עפ"י חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). בתביעה  עתר האב, בין היתר, להחזרת הקטינים למקום מגוריהם הרגיל, כך לטענתו, באוסטרליה. 

השופטת שושנה ברגר קבעה, כי אין יסוד לטענת אי ההחזרה שלא כדין של הקטינים לאוסטרליה ולאור השתלבותם בארץ והמצאות מרכז חייהם בישראל - טובתם להמשיך ולהתגורר בארץ.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום חטיפת ילדים

הרקע למקרה:
התובע והנתבעת, שניהם נוצרים קתולים ממוצא לבנוני. התובע הינו תושב ואזרח אוסטרליה והנתבעת תושבת ואזרחית ישראלית. הצדדים הכירו זה את זה באמצעות אתר אינטרנט ונישאו בישראל, בכנסיה הקתולית, בחיפה.

בינואר 2005 קיבלה הנתבעת אשרת בן זוג ועברה להתגורר עם הנתבע באוסטרליה, כדי להשתקע שם ולהקים משפחה, כפי שהתכוונו הצדדים באותה עת. מנישואיהם נולדו להם באוסטרליה שני ילדים: קטינה (כיום כבת 6 שנים) וקטין (כיום כבן 3 שנים).  בין היתר רכש התובע בית טרם הנישואין בו התגוררו , והם ניהלו משק בית משותף וחשבון בנק משותף.

בתקופת האביב בשנת 2009, דנו הצדדים באפשרות לעבור למגורי קבע/הגירה בישראל, באופן הדרגתי שיכלול תקופת ניסיון לבחינת התאקלמות המשפחה בארץ, וטסו יחד עם הקטינים לחופשה בישראל. הנתבעת ביקשה מהתובע להאריך את שהותה בארץ יחד עם הקטינים לצורך תקופת הניסיון ההדרגתית שהוסכמה ביניהם. לטענת התובע, הוא הסכים לתקופת ניסיון הדרגתית שהיתה מותנית במציאת עבודה חלופית בישראל, ושב לבדו לאוסטרליה באוגוסט 2009, בשל המשך עבודתו שם.

באפריל 2010 שהתה המשפחה באוסטרליה  3 חודשים רצופים, תוך שהקטינים השתתפו בפעילויות חינוכיות שם וביולי 2010 שבו הנתבעת והקטינים לישראל. הבית באוסטרליה הושכר והתובע הצטרף למשפחתו בישראל במרץ 2011 והחל בהליך הסדרת שהייתו בארץ, במשרד הפנים בישראל.

בתקופת שהותו האחרונה (בשנת 2011) של התובע בארץ, פרץ משבר חמור בחיי הנישואין של הצדדים, וביום 8.8.11 עזב התובע את הארץ וטס חזרה לאוסטרליה, טרם הסדרת שהייתו במשרד הפנים. מתקופה זו ואילך, הידרדרו היחסים בין הצדדים עד שלאחר שלושה חדשים פנה התובע לשירותי הקהילה באוסטרליה כדי שיסייעו לו להחזיר את ילדיו לאוסטרליה.

מה היתה כוונת הצדדים?
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה סביב התקופה מחודש אוגוסט 2011 בעניין כוונת הצדדים להשתקע בארץ.
השופטת קבעה על בסיס הראיות כי כוונת הצדדים היתה הגירה לארץ במטרה להשתקע במגורי קבע בארץ עוד בשנת 2009, וכי לא היתה הפרה של זכויות המשמורת של האב, ומכאן שאין יסוד לטענתו כי הקטינים או הורחקו או לא הוחזרו שלא כדין לאוסטרליה.  משהוכח כי הקטינים מצויים בארץ בהסכמת שני הוריהם,  אין יסוד לטענת התובע לעניין הרחקתם שלא כדין. מכאן, מאחר שלא הוכחה אי החזרה שלא כדין של הקטינים, התביעה על פי האמנה חסרה, למעשה, כל בסיס משפטי ולפיכך דינה להידחות.

טובת הקטינים - בישראל
כן קבעה השופטת ברגר, כי בנסיבות המקרה, הילדים מצויים בארץ מזה כשלוש שנים, כאשר הצדדים הסכימו ביניהם, במישור העקרוני לכל הפחות משנת 2009 ועד חודש אוגוסט 2011, כי טובתם של הקטינים להתחנך בארץ ולהפוך את מדינת ישראל למרכז חייהם לצמיתות. הם רשמו את הקטינה למסגרת חינוכית בארץ עוד טרם הגעתם ועלו לארץ עוד בהיות הקטין כבן חודשיים, כאשר מדינת אוסטרליה מהווה עבורו מקום היוולדו בלבד.
הוא אינו מכיר את בני משפחתו שם ואינו דובר את השפה האנגלית. הקטינה שוהה מחצית חייה בישראל, רקמה חיי חברה ותרבות והשתלבה במשך שלוש שנים באותה מסגרת חינוכית ועברה הכנה לעלייתה לכיתה א'. כיום, היא דוברת את השפה הערבית באופן מלא ועברית, באופן חלקי ומנגד, אינה דוברת כלל את השפה האנגלית. שני הקטינים לא רקמו באוסטרליה חיי חברה או תרבות ואף לא השתלבו במסגרות חינוכיות כלשהן.

לאור האמור לעיל, קבעה השופטת כי גם אם הנתבעת הפריזה בטיעוניה לעניין התנהגותו של אביו של התובע, (כמתואר בפסה"ד) , היא שוכנעה כי לאור השתלבותם של הקטינים בארץ, מרכז חייהם של הקטינים מצוי בישראל וכי בנסיבות המתוארות, טובתם של הקטינים להמשיך ולהתגורר בארץ.

כפועל יוצא מההחלטה, נפסק כי צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגד הנתבעת והקטינים בטל, והתובע חוייב  בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 30,000.

(תמ"ש 53384-02-12  פלוני נ' פלונית)

יצויין, כי הוגשו ערעורים לביהמ"ש המחוזי ולביהמ"ש העליון על פסק דין זה, של בימ"ש לענייני משפחה, אך הם נדחו.