כשהאזעקות פועלות ואנחנו רצים למקלטים, משהו מטריד קורה בחברה הישראלית. במקום לחשוב כיצד להגן על כל מי שיקר לנו - כולל חברי הבית בעלי ארבע רגליים - אנחנו נחלקים לשבטים: תומכי כלבים, מתנגדי חתולים, בעלי חיות מול "רק בני אדם". כחברה בוועדה לזכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין, אני רוצה להסביר מדוע הדיון הזה חסר בסיס משפטי ומדוע הוא מעיד על משהו עמוק יותר באופי שלנו כחברה.
חיות הן לא רכוש
בואו נתחיל בעובדות המשפטיות הבסיסיות. החוק הישראלי לא רק מאפשר הכנסת בעלי חיים למקלטים - הוא מחייב זאת. כשאני קוראת את חוק צער בעלי חיים ואת פסקי דין, המסר ברור: מי שמחזיק בעל חיים חייב לדאוג לרווחתו ובטיחותו. לא רק כשנוח לו, לא רק כשאין אזעקות - תמיד.
יותר מכך, חוק ההתגוננות האזרחית קובע שמקלט חייב להיות פתוח לכל אדם הנמצא בסביבה. לא כתוב שם "כל אדם בלי כלב" או "כל אדם ללא חתול". כתוב כל אדם. נקודה.
עו"ד לילך בסט. צילום: שוקו הפקות
כשאני רואה פוסטים ברשתות החברתיות על שכנים שגירשו אנשים מהמקלט בגלל הכלב שלהם, או דיווחים בחדשות על ריבים של ממש בגלל רצון להכניס כלב למקלט, אני לא רואה רק הפרת חוק. אני רואה משהו שבור בנשמה הקולקטיבית שלנו.
"זה רק כלב" - הביטוי שחושף הכל
כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בשבועיים האחרונים: "זה רק כלב". כמה פעמים ניסו להסביר לי שבזמן מלחמה "יש עדיפויות". אני מבינה את הלחץ, מבינה את הפחד. אבל הביטוי "זה רק כלב" חושף משהו מטריד על אופן החשיבה שלנו.
בעלי חיים אינם חפצים. הם לא כמו הטלוויזיה או המכונית שאפשר להשאיר בבית ולקנות אחרת אחר כך. הם יצורים חיים עם מערכת עצבים מפותחת, שחווים פחד, כאב וטראומה בדיוק כמונו. כשאנחנו משאירים אותם בחוץ בזמן הפצצה, אנחנו בעצם אומרים שהחיים שלהם פחות חשובים.
ומה שמטריד אותי עוד יותר: איך הלוגיקה הזה עוברת מבעלי חיים לבני אדם. אם אפשר להגיד "זה רק כלב", כמה קל יהיה מחר להגיד "זה רק זקן", "זה רק ילד שבוכה", "זה רק מישהו שלא מהשכונה שלנו".
מי שמונע כניסת בעלי חיים למקלט מפר את החוק
בואו נהיה ברורים לגבי המצב המשפטי. כל מי שמונע מאדם להיכנס למקלט - עם או בלי בעל חיים - מבצע עבירה פלילית. זה לא עניין של "זכויות השכנים" או "רוב מכריע". זה עניין של חוק.
שמעתי על מקרים בהם אנשים נאלצו לרדת שמונה קומות עם כלב זקן כדי להגיע למקלט אחר, או על אישה שנאלצה לעמוד בחוץ עם הכלבה הטיפולית שלה בזמן שהטילים נפלו. קראתי אפילו על משפחות שנאלצו להיפרד במהלך האזעקה כשחלק נכנס למקלט וחלק נשאר עם החיות. זה לא רק לא חוקי - זה לא מוסרי.
הטיעונים הבעייתיים
"יש אנשים עם אלרגיות", אומרים המתנגדים. נכון, ויש גם אנשים עם אלרגיות לבשמים, לאבק, למזון מסוים. האם נאסור גם את זה? הפתרון לאלרגיות הוא לא גירוש בעלי החיים אלא ארגון נכון של המרחב. "הילדים פוחדים", טוענים אחרים. גם כאן, הפתרון הוא חינוך ותיאום, לא הדרה. ילד שלומד לחיות עם כלב רגוע במקלט ילמד גם על סובלנות ועל ערבות הדדית.
"יש כלבים מסוכנים", זה הטיעון החמור ביותר, וכאן אני כחברה בוועדה לזכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין חייבת להיות ברורה: אם יש ברשותכם כלב המוגדר כמסוכן על פי החוק, אתם חייבים להקפיד על כל ההוראות גם במקלט. מחסום לפה, רצועה קצרה, שליטה מלאה. זה לא משנה את הזכות שלכם להיכנס, אבל זה מחייב אתכם באמצעי הזהירות הקבועים בחוק. הבעיה היא שחלק מהאנשים מכנים כל כלב גדול "מסוכן", ואז אנחנו חוזרים לאותו מקום של פחד ודעות קדומות.
בעלי כלבים צריכים להתחשב בדיירים האחרים, ורצוי להחזיק את הכלב במקלט עם רצועה קצרה וחובה לנהוג כך כאשר מבקשים זאת השכנים. כלבים המוגדרים מסוכנים על פי חוק חייבים להיות עם רצועה ומחסום לפה, גם אם הם הכי חמודים בעולם, כדי להימנע ממצבים מסוכנים וגם כי כך קובע החוק.
החברה שאנחנו רוצים להיות
אני כותבת את הדברים הללו כי אני מאמינה שאופן היחס שלנו לחלשים - ובעלי חיים הם מההגדרה הכי ברורה לחלשים - מגדיר אותנו כחברה. חברה שבשעת משבר יודעת לחבק את כל חבריה, כולל אלה שלא יכולים לדבר בשמם, זו חברה חזקה יותר. חברה שמבינה שערבות הדדית לא נגמרת בקו המין האנושי, זו חברה עם מצפון.
עם זאת, חשוב לי להדגיש כי החוק והפסיקה עיגנו את זכויות בעלי החיים להגנה מפני פגיעות והתעללות, ומבחינה משפטית הבעלים של חיות המחמד מחויבים לדאוג לשלומם. זו לא רק זכות אלא גם חובה.
מה צריך לעשות
ראשית, הסברה: אנשים צריכים להבין שהכנסת בעלי חיים למקלטים היא לא "פינוק" אלא חובה חוקית ומוסרית. שנית – תכנון: מקלטים צריכים להיות מתוכננים כך שיוכלו להכיל גם בעלי חיים, עם אזורים נפרדים למי שצריך זאת. עד אז, יש לנהוג כך גם במקלטים הקיימים. שלישית, הכנה מראש: שכנים צריכים לתאם ביניהם עוד לפני האזעקה כיצד לפעול בשעת חירום.
דבר אחרון - שינוי תפישתי. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב על בעלי חיים כעל "תוספת" לחיים שלנו ולהתחיל לראות בהם חלק מהמשפחה.
כשאני רואה את התמונות מאוקראינה של אנשים שנשארים בערים המופצצות כדי לא לנטוש את החיות שלהם, אני לא רואה "טירוף". אני רואה אהבה אמיתית. כשאני רואה תמונות של חיילים שמצילים כלבים ברצועת עזה, אני רואה אנושיות באמצע הכאוס. ואז אני חוזרת לפוסטים שלנו, לוויכוחים במקלטים, לאנשים שצועקים "תשאירו את הכלב בבית", ואני שואלת את עצמי: איזה חברה אנחנו רוצים להיות? האם נבחר להיות החברה שבשעת משבר נעשית קטנה, סגורה ופוחדת? או נבחר להיות החברה שבשעת משבר נעשית גדולה יותר, נדיבה יותר, אנושית יותר?
הבחירה שלנו תקבע לא רק את העתיד של הכלבים והחתולים. היא תקבע את העתיד שלנו.
עו"ד לילך בסט, חברה בוועדה לזכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין
(צילום ראשי: שאטרסטוק)
