תגובה להתנהלות חמורה של התובעת

תובעת נשלחה ע"י ביהמ"ש לבדיקה חוזרת/סופית של המומחה בפסיכיאטריה, בהמשך לקביעתו הראשונה כי נגרמה לה נכות זמנית של 15% וכי היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי ארוך, שלאחריו יש לבדוק אם נותרה לה נכות קבועה. מאחר והתובעת הצהירה בישיבה האחרונה, לפני הוכחות, כי היא מקבלת טיפול פסיכולוגי מזה כשנה וחצי, מידי שבוע, היא צוותה למסור את האסמכתאות לכך לנתבעים ולמומחה ולהבדק כאמור. התובעת לא שלחה את האסמכתאות במועד ואף לא נבדקה. עורך הדין שלנו סרב לבקשתנו לפנות לביה"ש בענין, בטענה כי המצב משרת אותנו, הנתבעים. לאחר המועד שנקבע, פנה ביהמ"ש למתדינים ובקש לדעת מה קורה. עוה"ד שלנו השיב כי לא ידוע לו דבר, ומאחר ועוה"ד של התובעת השיב כי אינו מצליח ליצור עמה קשר, איפשר לה ביהמ"ש להשיב תוך שבוע , מדוע לא ביצעה את המוטל עליה,ולהבדק, שאם לא כן יוטלו עליה סנקציות והוצאות. בעקבות כך הודיעה התובעת לביה"ש כי תבדק לאחר המועד, ללא הסבר כלשהו למעשיה. עוה"ד שלנו בקש שנעביר את חלקנו למומחה, על אף שלא היה בידו הבסיס לבדיקה ולא הסכים לפנות בענין לביהמ"ש. בהמשך, קבלנו חוות דעת מטעם המומחה, שקיבל לידיו אסמכתאות המצביעות על טיפול של חודש ושבוע בלבד ומכתב עמום מהפסיכולוג, שטען שלאחר טיפול של כמה שבועות, עברה תאונת דרכים ולכן הפסיקה את הטיפול למשך שנה ורק כעת חזרה אליו. אגב, לפי האסמכתאות, הטיפול הופסק כחודשיים לפני התאונה. השאלה – האם במצב הנ"ל, נכון שאסור לנתבעים לפנות לביהמ"ש כדי לחדד את המצב ולהבהירו היטב וכי עליהם להמתין לשלב ההוכחות, או שניתן ורצוי היה לפנות לביהמ"ש ולהדגיש שמדובר כאן בהתנהלות חמורה.