תגובה

מנחם שלום, סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי על תובע שהועבר אליו תיק חקירה להעמיד לדין כאשר מצא שהראיות מספיקות לאישום, זולת אם היה סבור "שאין במשפט ענין לציבור". זהו מבחן עמום שאמות מידה כלליות לגביו הותוו בפסיקה של ביהמ"ש העליון והן מנחות את התביעה. אחד מפסקי הדין המנחים בעניין זה הוא בג"צ 935/89 גנור נ' היועמ"ש (שם התערב בג"צ בהחלטת היועץ המשפטי דאז שלא להעמיד לדין את הבנקאים בפרשת ויסות המניות). בין השאר נקבע שם כי "נקודת המוצא העקרונית היא, כי משקבע המחוקק כי התנהגות פלונית פלילית היא, הרי שיש אינטרס ציבורי כי החשוד בעבירה יועמד לדין, וזאת כדי להגן על הערכים והעקרונות שהמדינה רוצה בהגנתם ושהחשוד פגע בהם, וכן למנוע פגיעה בהם בעתיד". כן נקבע כי "עשויות להיות נסיבות, שיש בהן כדי להצביע על הנזק, שייגרם לאינטרסים ולערכים אחרים, שגם בהם המשפט מעוניין, אם החשוד יועמד לדין. רק כאשר העניין הציבורי באי-העמדה לדין עולה על זה שבהעמדה לדין, רשאי תובע להגיע למסקנה, כי קיים עניין לציבור באי-העמדה לדין". עוד נקבע כי "בחשבון "הרווח וההפסד" הנעשה על-ידי התובע, חייב הוא לעמת, אלה כנגד אלה, מערכות של שיקולים המצביעים על עניינו של הציבור בהעמדה לדין לעומת מערכות של שיקולים המצביעים על עניינו של הציבור בהימנעות מהעמדה לדין. במסגרת השיקולים העשויים להכריע את הכף לטובת המסקנה, כי בנסיבותיו של מקרה נתון עניין הציבור הוא שלא יוגש אישום פלילי, יש להתחשב, בין היתר, בחומרת המעשה, בנסיבותיהם האישיות של החשוד ושל קורבן העבירה ובשיקולים מוסדיים של התביעה ובית המשפט". אם אתה מעוניין בכך, תוכל למצוא פירוט נוסף של השיקולים בהנחיות פרקליטות המדינה, הנחיה מס' 1.1 מיום 2.1.94 "שיקולים לסגירת תיק בשל 'העדר עניין לציבור' - ההנחיות זמינות באינטרנט בחיפוש בגוגל "הנחיות פרקליטות המדינה".