"כבר חודשים רבים שאני לא מצליחה לישון בלילה", מספרת דנה, בת 42, אם לשלושה. "כל צליל מעיר אותי בבהלה. אני בודקת את הטלפון אובססיבית, צורכת חדשות ללא הפסקה ומרגישה שאני מאבדת שליטה". במקביל, רון, בן 35, איש הייטק ואב טרי, מתמודד עם מציאות שונה: "אני פשוט מנתק. סוגר את הטלוויזיה, מתרחק מהחדשות. לא מסוגל להכיל את זה יותר".
דנה ורון אינם לבד. מאז פרוץ המלחמה, ישראלים רבים נעים בין שני קצוות – הצפה רגשית מוחלטת או הדחקה וניתוק. המציאות הבטחונית המתמשכת, אי הוודאות לגבי העתיד והשסעים החברתיים המעמיקים יוצרים עומס רגשי חסר תקדים. משפחות מתמודדות עם ילדים חרדים, זוגות מגלים פערים בדרכי ההתמודדות, וחברויות ארוכות שנים נקרעות על רקע חילוקי דעות פוליטיים.
"אנשים חשים אובדן שליטה מוחלט", מסבירה פנינה בליץ, פסיכותרפיסטית מוסמכת ויועצת זוגית ומשפחתית, שמטפלת ברבים מאז תחילת המלחמה. "כשהמציאות החיצונית כה מאיימת וכאוטית, הנטייה הטבעית היא להרגיש קורבן של הנסיבות. אבל דווקא כאן טמון המפתח להתמודדות אפקטיבית – באחריות אישית".
בין אחריות להאשמה
"בואו נבין משהו חשוב", מדגישה בליץ, "אחריות אישית אינה האשמה עצמית". היא מספרת על מיכל שהגיעה אליה בתחושה קשה של אשמה: "היא האשימה את עצמה שלא הצליחה 'להתאפס' ולתפקד כרגיל בעבודתה. כאילו שהיא אמורה להיות חסינה לחלוטין למציאות".
מן הצד השני, בליץ פוגשת אנשים כמו אלעד, שמפנה את כל האשמה כלפי חוץ: "הוא הגיע לטיפול עם זעם עצום כלפי הממשלה, הצבא, התקשורת – כולם אשמים במצב. זה אמנם נותן לו תחושת צדק, אבל בו זמנית מקבע אותו בעמדת קורבן חסר אונים".
מהמקרים שהגיעו לקליניקה של פנינה בשנתיים האחרונות וביתר שאת לאחר פרוץ המלחמה, נראה כי רבים מהם מתמודדים עם סימפטומים של חרדה וחוסר אונים, כשהמכנה המשותף הוא תחושת אובדן שליטה. "המטרה הטיפולית הראשונה שלי", היא מסבירה, "היא לעזור להם להבחין בין מה שבשליטתם למה שאינו, ולהתמקד בראשון".
איך בונים חוסן אישי
מתוך נסיונה רב השנים בטיפול, ובמיוחד בחודשים האחרונים, בליץ גיבשה תובנות מהותיות על התמודדות בריאה בעת משבר. "מה שאני רואה שוב ושוב", היא אומרת, "הוא שאחריות אישית אינה רק מושג מופשט אלא דרך חיים שניתן לתרגל ולפתח". בליץ מדגישה שבבסיס גישתה הטיפולית עומדת ההבנה שלקיחת אחריות היא תהליך פעיל והדרגתי. "זה לא משהו שקורה בין לילה. זה מתחיל בהכרה בכך שיש לנו בחירה – אולי לא בנסיבות עצמן, אבל בהחלט בתגובה שלנו אליהן".
אחת התובנות המרכזיות שבליץ מדגישה היא ההבדל בין תגובה לתגובתיות. "תגובתיות היא אוטומטית, מונעת מפחד או כעס, ולרוב מובילה להחרפת המצב. תגובה, לעומת זאת, היא בחירה מודעת. כשאנחנו מזהים את הרגש שעולה בנו, לוקחים נשימה ובוחרים כיצד להגיב – זו אחריות אישית בפעולה".
בליץ מציעה מודל פרקטי שהיא מכנה "חמשת הצעדים לאחריות אישית בעת משבר". "השלב הראשון", היא אומרת, "הוא להכיר במה שאנחנו מרגישים, בלי שיפוטיות. פחד, כעס, חרדה – כל אלה הם תגובות טבעיות למצב לא טבעי. לומר לעצמנו: 'אני מרגיש/ה חרדה עכשיו, וזה בסדר'".
השלב השני הוא בהבחנה בין מעגלי השליטה: "ציירו לעצמכם שלושה מעגלים – דברים בשליטתכם המלאה, דברים שיש לכם עליהם השפעה חלקית ודברים שאינם בשליטתכם כלל. הבהירו לעצמכם לאיזה מעגל שייך כל מקור דאגה. מכאן, החליטו באופן מודע היכן להשקיע את האנרגיה שלכם. 80% מהאנרגיה במעגל הפנימי (מה שבשליטתכם), 15% במעגל האמצעי ו-5% בלבד במעגל החיצוני. הגבילו את חשיפתכם לחדשות, ביחרו את המידע שאתם צורכים".
השלב הרביעי, לפי בליץ, הוא לפתוח את האסטרטגיה להתמודדות עם המצב. "פתחו", היא מסבירה, "ארגז כלים אישי – טכניקות נשימה, פעילות גופנית, מדיטציה, כתיבה, שיחה עם חבר. הכירו אילו כלים עובדים עבורכם בסיטואציות שונות. לבסוף, עלינו לייצר חיבור לערכים ולמשמעות. שאלו את עצמכם: מה חשוב לי באמת? אילו ערכים מנחים אותי? כיצד אני יכול/ה לבטא אותם גם בתקופה זו? חיבור למשמעות הוא מקור חוסן עוצמתי".
מאחריות אישית לחוסן קהילתי
בליץ מסבירה כי האחריות האישית היא הבסיס, אך היא אינה מסתיימת ברמת הפרט. "אני רואה את האחריות האישית כמעגלים מתרחבים – מהפרט, למשפחה, לקהילה ולחברה כולה, כמובן ברבדים השונים של החיים שלנו. הדרך שבה אנחנו מתמודדים באופן אישי משפיעה על יכולתנו להיות נוכחים ומשמעותיים עבור האחרים בחיינו".
בליץ רואה את האחריות האישית כמערכת של מעגלים משולבים – מהפרט, למשפחה, לקהילה ולחברה. "האחריות במעגל האישי היא נקודת המוצא", היא מסבירה. "כשאנחנו לוקחים אחריות על תגובותינו, רגשותינו ובחירותינו, אנחנו יוצרים בסיס איתן להתמודדות בכל המעגלים האחרים".
במעגל הזוגי והמשפחתי, בליץ מדגישה את חשיבות ההכרה בדפוסי התמודדות שונים. "אין דרך נכונה להתמודד עם טראומה. המפתח הוא לקחת אחריות על הצרכים שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מתקשרים אותם".
ברמה הקהילתית והלאומית, היא מזהה פוטנציאל לצמיחה דווקא דרך המשבר. "קהילות שבהן אנשים לוקחים אחריות מגלות חוסן מרשים. הן מפתחות מנגנוני תמיכה הדדית ומאפשרות מרחב בטוח לביטוי רגשי. כדי להגיע לשם, יש לעודד שיח פתוח ומכבד שמאפשר לאנשים לבטא חששות ללא שיפוטיות. שנית, חשוב לזהות את החוזקות הייחודיות של כל אחד בקהילה – יש הטובים בארגון, אחרים ביצירת קשר רגשי ויש המוכשרים במציאת פתרונות מעשיים. בנוסף, כדאי לייצר טקסים קהילתיים פשוטים ועקביים – ארוחה משותפת, פעילות התנדבותית, או קבוצת תמיכה – שיוצרים תחושת שייכות ומשמעות".
ארגז כלים להתמודדות יומיומית
מנסיונה הטיפולי, בליץ מציעה מספר כלים מעשיים שכל אחד יכול לאמץ. "תרגלו 'משאבי הרגעה' מהסוגים: גופניים (נשימות עמוקות, הרפיית שרירים), קוגניטיביים (מחשבות מאזנות, הסחת דעת בריאה) וחברתיים (קשר עם אנשים תומכים). צרו לעצמכם 'ארגז כלים' הכולל אסטרטגיות מכל סוג".
בליץ ממליצה לנהל את צריכת המידע: "קיבעו זמנים מוגדרים לחדשות, בחרו מקורות אמינים והיו מודעים להשפעתם על מצב רוחכם". עוד היא ממליצה לשנות את השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו - "במקום 'למה זה קורה לי?', שאלו 'מה אני יכול לעשות כעת?'. במקום 'מי אשם?', שאלו 'מה יעזור לי להתמודד?'."
חשוב במיוחד, לדברי בליץ, ליצור רוטינות קבועות. "צרו לעצמכם איים של יציבות בתוך הכאוס. פעולות פשוטות כמו ארוחת בוקר קבועה, הליכה יומית או טקס לפני השינה, מספקות תחושת שליטה ומפחיתות חרדה".
לחיות עם אחריות בעולם של אי ודאות
"התמודדות עם האחריות, המודעות אליה וההבנה שלה מייצרות ביטחון פנימי", אומרת בליץ. "היא מעצימה אותנו ומאפשרת לנו לפעול גם בתוך כאוס, בכל תחומי החיים".
בליץ מסכמת בשלושה עקרונות מנחים לחיים באי ודאות. "גמישות היא היכולת להשתנות ולהסתגל תוך שמירה על הליבה הערכית שלנו. גמישות אינה ויתור על ערכים, אלא מציאת דרכים חדשות לבטא אותם", היא מסבירה. "הכרת תודה חשובה כי גם בתוך משבר יש דברים שאפשר להודות עליהם. זו לא התעלמות מהקושי אלא הרחבת התמונה. רישמו מדי ערב שלושה דברים שאתם מודים עליהם".
העיקרון השלישי שהיא מדגישה הוא איזון בין קבלה ושינוי: "קבלו את מה שאינכם יכולים לשנות, ופעלו לשנות את מה שביכולתכם. זוהי חוכמת ההבחנה בין מה שבשליטתנו למה שאינו.
"אחריות אישית היא מקור של כוח", מסכמת בליץ. "כשאנחנו מסיטים את המיקוד מהאשמה להשפעה, אנחנו מגלים שיש לנו יותר כוח ממה שחשבנו. גם בתוך הסערה הגדולה ביותר, אנחנו יכולים למצוא איים של שליטה ומשמעות. זוהי התקווה שאני רואה לחברה הישראלית – שנצא מהמשבר הזה לא רק עם צלקות אלא עם תובנות עמוקות על אחריות, חוסן וסולידריות".
(צילום ראשי: שאטרסטוק)
