בסוף ספטמבר 2025 הפך האיום של מדינות ה E3 - בריטניה צרפת וגרמניה בשיתוף פעולה עם ארה"ב - למציאות: מנגנון ה-Snapback שנקבע בהחלטה 2231 של מועצת הביטחון הופעל, וכל הסנקציות שהוסרו במסגרת הסכם הגרעין (JCPOA) נכנסו מחדש לתוקפן. בכך השתנתה תמונת המצב המשפטית והמדינית — איראן ניצבת תחת מגבלות כלכליות וביטחוניות משמעותיות, והדיון סביב תוקפו של המנגנון הפך ממחלוקת תיאורטית למצב משפטי מחייב כיוון שהמנגנון עצמו שייך למועצת הביטחון של האו"ם ולכן מבחינה משפטית - הסנקציות נכנסו לתוקף עבור כל חברות האו"ם. לצד זאת, המחלוקת בין המעצמות והטענות של איראן על חוסר חוקיותו של המהלך מחריפות את הדיון בשאלת כוחו של המשפט הבינלאומי אל מול פוליטיקה גלובלית. מדובר בצעד חסר תקדים מאז יישום ההסכם בשנת 2015, המעיד על קריסת המנגנון הדיפלומטי (והצבאי), שנועד לרסן את תוכנית הגרעין האיראנית.
מהו מנגנון Snapback וכיצד הוא פועל?
מנגנון ה-Snapback נולד בהסכם הגרעין (JCPOA) ואומץ בהחלטת מועצת הביטחון 2231 בשנת 2015. ייחודו בכך שכאשר אחת ה"משתתפות" בהסכם מודיעה על "אי־ציות מהותי" מצד איראן, נפתח הליך שבו ברירת המחדל היא חזרת הסנקציות.
כדי למנוע זאת, על מועצת הביטחון לאשר בתוך זמן קצר החלטה שתשמר את הסרת הסנקציות. החלטה כזו חשופה לווטו, ולכן בפועל קל יותר להחזיר סנקציות מאשר למנוע את חזרתן.
מבחינה משפטית, החלטה 2231 התקבלה תחת פרק VII של אמנת האו״ם ולכן היא מחייבת את כלל המדינות החברות. בפועל, כאשר הופעל המנגנון בספטמבר 2025, הסנקציות הושבו ללא צורך בהצבעה מחודשת — באופן אוטומטי כמעט.
חשוב להדגיש: מנגנון ה-Snapback אינו קיים לעד ונדרש לחדשו. לפי החלטה 2231, האפשרות להפעילו היתה מוגבלת עד 18 באוקטובר 2025. המשמעות היא שההפעלה בסוף ספטמבר נעשתה ממש בשבועות האחרונים של “חלון הזמן” החוקי.
מרגע שהופעל, הסנקציות אינן פוקעות עם מועד זה — הן נשארות בתוקף עד שמועצת הביטחון תחליט אחרת. אבל עצם ההפעלה סמוך לפקיעה ממחיש את הדחיפות ואת המשקל הפוליטי שהמערב ייחס למהלך.
הסנקציות שחזרו כנגד איראן
הפעלת המנגנון החזירה את מכלול הסנקציות שהיו בתוקף לפני 2015. בין הצעדים המרכזיים:
● איסור על סחר והעברת נשק קונבנציונלי ואמצעי לחימה מתקדמים לאיראן.
● מגבלות על העשרת אורניום ופעילויות גרעיניות מתקדמות.
● הקפאת נכסים של גופים ואישים המעורבים בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים.
● חסימת גישה לשירותים בנקאיים ולמערכת הפיננסית הבינלאומית.
● מגבלות על סחורות, ציוד וטכנולוגיות הקשורות לגרעין.
איראן נתונה בקשיים כלכליים משמעותיים גם כך - ערך המטבע האיראני צנח לשפל היסטורי, והאינפלציה חצתה את רף ה־30% בשנה. הערכות בינלאומיות מצביעות על נזק של עשרות מיליארדי דולרים נוספים לכלכלה האיראנית, בשיעור משמעותי מהתמ״ג.
הצעדים הללו מציבים את איראן שוב תחת לחץ כלכלי כבד, מגבילים את שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ופוגעים ביכולתה להרחיב את תוכנית הגרעין והטילים.
מדוע הופעל מנגנון הסנאפבק מחדש?
ההפעלה התרחשה לאחר שמדינות אירופה (E3) הזהירו באוגוסט כי אם איראן לא תחזור לשולחן המו"מ, יופעל המנגנון. הדד־ליין שנקבע לשיחות באיסטנבול חלף, ואיראן עמדה על זכותה לשמור על האורניום המועשר שבידיה - אשר לא נפגע במתקפות הישראליות והאמריקניות בחודש יוני. כתוצאה מכך, מדינות ה־E3 — בריטניה, צרפת וגרמניה — מימשו את האיום, ובתיאום עם ארצות הברית הודיעו על החזרת הסנקציות.
האם זה כלי משפטי טהור או מנוף פוליטי?
מבחינה משפטית, ה-Snapback מעוגן בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון ולכן חלותו אינה מוטלת בספק מבחינת הדין הבינלאומי. עם זאת, המבנה ההפוך שלו — שבו דווקא נדרשת החלטה כדי למנוע סנקציות — הופך אותו לכלי ייחודי שמעורר מחלוקת.
תומכיו טוענים כי זהו מנגנון אכיפה הכרחי להסכמים רגישים. מבקריו מזהירים כי הוא מאפשר שימוש פוליטי חד־צדדי, משום שההפעלה נשענת על טענה של "אי־ציות מהותי" — מונח עמום ולא מוגדר דיו.
גם הניסיון של ארצות הברית ב־2020, כשניסתה להפעיל את המנגנון חד־צדדית לאחר שפרשה מההסכם, ממחיש את הקושי: רוב חברות המועצה דחו את המהלך בטענה שאינה עוד “משתתפת” בהסכם. המחלוקת על פרשנות ההחלטה והגדרת ה"משתתפות" משקפת עד כמה הפוליטיקה והמשפט משתלבים במקרה זה.
מחלוקות משפטיות ומדיניות לאחר השבת הסנקציות
לאחר הפעלת מנגנון ה-Snapback, איראן הגיבה בחריפות וטענה כי מדובר במהלך “בלתי חוקי וחסר תוקף”. דוברים איראניים הדגישו כי החזרת הסנקציות לא תמנע ממנה להמשיך להחזיק ולהעשיר אורניום, שלטענתם מהווה זכות ריבונית המעוגנת בהסכמים בינלאומיים. במקביל, רוסיה וסין הצטרפו לביקורת וטענו שההליך פגום מבחינה פרוצדורלית ונוגד את רוח ההסכם. מנגד, מדינות המערב טוענות כי ההפעלה נעשתה בהתאם להחלטה 2231 ולכן היא מחייבת את כלל חברות האו״ם.
במקביל, ארצות הברית וישראל בירכו על המהלך. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ציין עוד קודם לכן בנאומו באו״ם כי חזרת הסנקציות היא צעד חיוני לבלימת איראן, והבית הלבן הגדיר את ההפעלה ‘אכיפה נחושה של המשפט הבינלאומי’. בכך נוצר פער ברור בין התמיכה המערבית לבין ההתנגדות הרוסית-סינית-איראנית.
המשמעות המשפטית היא כפולה: מצד אחד, ברירת המחדל של המשפט הבינלאומי מחייבת את כלל המדינות לאכוף את הסנקציות. מצד שני, ההתעקשות האיראנית לראות בהעשרת אורניום זכות ריבונית מעלה סיכון ממשי להתנגשות עם משטר אי-הפצת הגרעין (NPT), ולהעמקת הפער בין נורמות בינלאומיות לבין מימוש בפועל.
מה צפוי בהמשך?
הפעלת מנגנון ה-Snapback מחזירה את איראן לנקודת מוצא קשה מבחינה כלכלית, פיננסית וביטחונית. מבחינת ישראל והמזרח התיכון, המשמעות היא הגבלות חדשות על יכולות הרכש של איראן והקשחת התנאים מול קהילת הפיקוח הבינלאומית.
התגובות החריפות בטהראן, יחד עם המחלוקות המשפטיות סביב תקפות ההליך, מציבות את הקהילה הבינלאומית בפני מבחן כפול: מחד, יישום אכיפה אחידה של החלטות מחייבות; מאידך, התמודדות עם טענות ריבוניות שעשויות לערער את המשטר הקיים של אי-הפצת נשק גרעיני.
ההשפעות הכלכליות צפויות להתגבר כבר בחודשים הקרובים — עם החרפת האינפלציה והקשחת תנאי הסחר. בזירה המדינית, תגובות נוספות מצד איראן ויריבותיה צפויות להתברר בטווח של חודשים עד שנה, ויכולות לעצב מחדש את האיזון האזורי, המעורער ממילא.
לסיכום, ה-Snapback הוא מנגנון משפטי חריג שמאחד אכיפה כמעט אוטומטית עם תוקף מחייב של החלטת מועצת הביטחון. במבחן המעשה, הוא מתפקד גם כמנוף פוליטי רב עוצמה: הוא משנה את ברירת המחדל, מרוקן את כוח הווטו בסוגיה זו ומותיר למדינות יעד כמו איראן מעט מאוד כלים משפטיים לסיכול.
הפעלתו כנגד איראן ממחישה כיצד כלי משפטי לכאורה הופך גם לנשק פוליטי גלובלי. כעת, ההשלכות נבחנות לא רק על עתיד תוכנית הגרעין האיראנית, אלא גם על מידת עצמאותו של המשפט הבינלאומי אל מול כוחן של מדינות חזקות והקונטקסט הדיפלומטי שבו הן פועלות. כבר במהלך השנה הקרובה תיבחן במבחן המעשה השפעת הסנקציות על הכלכלה האיראנית ועל יציבות האזור.
המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי (צילומים: שאטרסטוק)
