יעל, גרושה ואמא לשלושה ילדים מאזור המרכז, עומדת מדי שבוע מול אותה דילמה קורעת לב. בנה בן ה-12 מסרב בתוקף להיכנס לרכב של אביו, בועט וצורח בחניון ביתו. האב, שמחזיק בידו פסק דין המעניק לו זמני שהייה קבועים, מנסה לשכנע, מתחנן, לפעמים מאיים בהגשת תלונה במשטרה. השכנים מציצים מהחלונות, הילד בוכה, והאם עומדת חסרת אונים בין הפטיש לסדן.
האם באמת ניתן לכפות על ילד לפגוש הורה שהוא מסרב לראות? היכן עובר הגבול בין זכות ההורה לבין רצון הילד? ומה קורה כשהמערכת המשפטית מתנגשת עם המציאות הרגשית המורכבת של ילדים במשפחות גרושות?
התופעה של סירוב ילדים לקיים קשר עם אחד ההורים לאחר גירושין הפכה נפוצה יותר בשנים האחרונות. עו"ד סימה כהן, המתמחה בדיני משפחה, מסבירה שמדובר באחת הסוגיות המורכבות ביותר שעולות בבתי המשפט למשפחה. "אנחנו נמצאים במפגש מאוד עדין בין זכויות ההורה, טובת הילד ויכולת האכיפה המעשית", אומרת כהן. "לא ניתן פשוט להרים ילד בכוח ולהכריח אותו להיכנס לרכב של הורה שהוא מפחד ממנו או כועס עליו. מצד שני, אי אפשר לאפשר מצב שבו ילד או הורה אחד קובעים באופן חד צדדי את ניתוק הקשר".
"כשילד מסרב לראות הורה, צריך לברר לעומק את הסיבה"
המסגרת החוקית בישראל מכירה בזכותו הבסיסית של כל הורה לקשר עם ילדיו, גם לאחר פרידה או גירושין. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע שלשני ההורים יש אחריות משותפת על ילדיהם, וזכות הילד לקשר עם שני הוריו מעוגנת באמנה הבינלאומית לזכויות הילד. עם זאת, כשמגיעים למציאות היומיומית, הדברים מסתבכים. "בית המשפט מכיר בכך שאי אפשר לאכוף הסדרי ראייה בכוח פיזי", מדגישה עו"ד כהן. "אף שופט לא יורה להוציא ילד מביתו בכוח או לגרור אותו בועט וצורח להורה השני. זה פשוט לא קורה, וטוב שכך".
אחת הסיבות המרכזיות לסירוב ילדים היא תופעת הניכור ההורי, מצב שבו ילד מושפע מהסתה של הורה אחד נגד האחר. במקרים כאלה, הילד מפתח עוינות קיצונית כלפי ההורה המנוכר, לעתים ללא סיבה אמיתית.
"ראיתי מקרים שבהם ילדים חוזרים מילה במילה על הטענות של ההורה המסית", מספרת עו"ד כהן. "הם משתמשים במילים ובביטויים שאינם מתאימים לגילם, ומציגים נרטיב אחיד וחסר ניואנסים על ההורה השני. זה מאוד עצוב לראות איך ילדים הופכים לכלי במאבק בין ההורים".
אולם, עו"ד כהן מבהירה כי לא כל סירוב של ילד נובע מהסתה. לעתים, כך לדבריה, יש סיבות אמיתיות ומוצדקות לסירוב, כמו התנהגות לא הולמת של ההורה, חוסר רגישות לצורכי הילד, או פשוט קשיים רגשיים שהילד חווה בעקבות הגירושין. "חשוב מאוד להבדיל בין המקרים", מדגישה עו"ד כהן. "כשילד מסרב לראות הורה, צריך לברר לעומק מה הן הסיבות, האם זה פחד אמיתי או כעס מוצדק? השפעה של ההורה השני או אולי שילוב של כמה גורמים?".
מה הורה שהילד שלו מסרב לראותו יכול לעשות?
"כשהורה מתמודד עם סירוב של ילדו, האפשרויות המשפטיות מגוונות אך מוגבלות. ניתן להגיש בקשה לבית המשפט לאכיפת הסדרי הראייה, לבקש מינוי מומחה או עובד סוציאלי שיבחן את המצב, או לפנות לטיפול משפחתי. הגישה המקובלת היום בבתי המשפט היא טיפולית ולא עונשית. במקום להטיל סנקציות מיידיות, בית המשפט ינסה קודם כל להבין את שורש הבעיה ולמצוא פתרונות טיפוליים".
עוד היא מציינת כי במקרים חמורים של ניכור הורי, בית המשפט עשוי לנקוט בצעדים דרסטיים יותר. אלה יכולים לכלול הטלת קנסות על ההורה המסית, צמצום זמני השהייה שלו עם הילד, ובמקרים קיצוניים אף העברת המשמורת להורה השני. "היו גם מקרים שבהם בית המשפט החליט להעביר את המשמורת בגלל הסתה חמורה", מספרת עו"ד כהן. "אבל זה קורה רק במקרים קיצוניים, כשכל הנסיונות האחרים נכשלו והנזק לילד ברור וחמור".
האם יש משמעות לגיל של הילד?
עו"ד כהן: "בהחלט כן. גיל הילד משחק תפקיד מרכזי בהתייחסות של בית המשפט לסירובו. ככל שהילד מבוגר יותר, כך גדל המשקל שניתן לרצונו. מגיל 12 ומעלה, דעתו של הילד נחשבת למשמעותית במיוחד. נער בן 15 שמסרב לפגוש את אביו, בית המשפט יתקשה מאוד לכפות עליו מפגשים. לעומת זאת, ילד בן שבע ייבחן באופן שונה לגמרי. בית המשפט יחפש יותר את ההשפעות החיצוניות ופחות יתחשב ברצון עצמו".
למרות הכלים המשפטיים, המציאות מלמדת שאכיפה בכוח אינה פתרון. "אם הורה יגיע עם צו בית משפט או אפילו עם משטרה, אבל הילד יסרב לצאת מהבית, מה זה יעזור?", שואלת עו"ד כהן. "הרי הם לא יגררו את הילד בכוח, אז הפתרון הוא לא שם וצריך למצוא דרך אחרת".
מה אפשר אם כן לעשות?
"ראשית, חשוב לתעד כל ניסיון למפגש וכל סירוב. תיעוד זה יכול לשמש כראיה בבית המשפט. שנית, כדאי לפנות לטיפול מקצועי - פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי שיכול לעזור לילד לעבד את רגשותיו ולהורים לשפר את התקשורת. הרבה פעמים הפתרון נמצא בטיפול ולא בבית המשפט. כשילד מקבל מרחב בטוח לבטא את הפחדים והכעסים שלו ולומד שאפשר לאהוב את שני ההורים, גם אם הם לא אוהבים זה את זה, דברים יכולים להשתנות.
"אם מדובר בניכור הורי, התמונה משתנה. הסתה נחשבת היום להתעללות רגשית בילד. הורים צריכים להבין שכשהם מרעילים את הילד נגד ההורה השני, הם לא פוגעים רק בבן הזוג לשעבר אלא קודם כל בילד עצמו. הנזק הנפשי יכול להיות עצום ולהשפיע על הילד שנים רבות".
עם זאת מדגישה עו"ד כהן, גם להורה הדחוי יש אחריות. "לפעמים הורים מגיעים למפגשים לא מוכנים רגשית, כועסים או שיפוטיים", מסבירה עו"ד כהן. "הם לא מבינים שהילד צריך זמן, שצריך לבנות את האמון מחדש. צריך סבלנות, רגישות והרבה אהבה ללא תנאים".
בסופו של דבר, הגבול של האכיפה המשפטית ברור: היא נעצרת בדיוק במקום שבו מתחילה הפגיעה בילד. "המערכת המשפטית יכולה לתת כלים, להטיל סנקציות, להורות על טיפולים", מסכמת עו"ד כהן, "אבל היא לא יכולה ולא צריכה לכפות אהבה או קשר בכוח. הפתרון האמיתי נמצא תמיד בלב ולא בבית המשפט. כשהורים מבינים את זה ושמים את טובת הילד לפני הכעס והנקמה שלהם, הילדים מרגישים את זה, ואז, לאט לאט, הקשר יכול להירפא".
המסר החשוב ביותר להורים הוא שסבלנות ואהבה תמיד ינצחו כוח וכפייה. ילד שמרגיש בטוח, אהוב ומכובד בסופו של דבר ירצה קשר עם שני הוריו. זה אולי ייקח זמן, אולי ידרוש טיפול ועבודה קשה, אבל הסיכוי להצלחה גדול בהרבה מאשר בניסיון לכפות קשר בכוח החוק. בסופו של יום, גם המערכת המשפטית מבינה שאהבה אי אפשר לאכוף בצו.
* המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי
(צילום ראשי: שאטרסטוק)
תוכן ממומן
