מלי וליאל יהלומי נעלמו במהלך חופשה בווינה והקשר עמן נותק. במשך שבוע התנהל מבצע איתור חוצה מדינות בהשתתפות להב 433, חטיבת המודיעין, יורופול ורשויות אכיפה זרות, בעוד הציבור מתגייס וכ־260 אלף שקל נאספים למימון החיפושים. במקביל, צו איסור פרסום ומעורבות היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית הציתו שמועות שקשרו את הפרשה לעבודתה של מלי בבנק ירושלים. מניית הבנק צנחה ביותר מ־12%, עד שהבנק הבהיר כי לא התגלו פעולות חריגות או חשש למעילה.
שבוע לאחר היעלמותן אותרו השתיים בבואנוס איירס - ואז התבררה תמונה שונה לחלוטין. לפי המשטרה, מלי וליאל עזבו מרצונן במסגרת תוכנית שתוכננה מראש: הן הצטיידו בטלפונים חלופיים, יצאו מאוסטריה, עברו דרך גרמניה ומשם המשיכו לדרום אמריקה. בתקשורת דווח על חובות וקשיים כספיים ברקע, ואילו המשטרה מסרה כי המניע היה אישי וקשור לכספים. לא עלה חשד לביצוע עבירה והמשפחה הודיעה כי כספי התרומות יוחזרו. האם ובתה שוחררו לדרכן לאחר התשאול שבוצע.
האם מותר לאדם פשוט להיעלם, גם כשמדינה שלמה מחפשת אחריו? האם קיימת חובה להודיע שאתה בחיים, מי נושא בעלויות החיפוש ומה יכולה המשטרה לעשות כשההיעלמות חוצה גבולות? עו"ד שרון נהרי, מומחה למשפט פלילי, צווארון לבן, עבירות מין, פשיעה בינלאומית, הסגרות ואינטרפול, מסביר.
עו"ד נהרי, אדם בגיר מחליט להיעלם מרצונו, ובמשך ימים המדינה מפעילה משטרה, יחידות מיוחדות וגורמי אכיפה בארץ ובחו"ל כדי למצוא אותו. האם עצם ההיעלמות היא עבירה, והאם אפשר לחייב אותו בעלויות החיפושים?
"הפרשה האחרונה הסתיימה בצורה שונה מאוד מהאופן שבו הצטיירה בתחילתה. במשך ימים הופעלו אמצעי חקירה ואיתור בארץ ובחו”ל, ונפוצו שמועות שונות בנוגע לסיבת ההיעלמות. אלא שבסופו של דבר, לפי המידע שפורסם, לא התברר כי שתי הנשים גנבו כספים או ביצעו עבירה כלכלית. הן אותרו בחיים, ולפי המשטרה עזבו מרצונן ולא ביקשו שסביבתן תדע היכן הן נמצאות.
מבחינה משפטית, זו נקודת המוצא לדיון כולו. לא כל היעלמות היא עבירה, ולא כל ניסיון שלא להימצא הוא שיבוש חקירה.
ככלל, אדם בגיר אינו מבצע עבירה רק משום שהחליט לעזוב את ביתו, לנתק קשר עם משפחתו או שלא למסור לה היכן הוא נמצא", אומר עו"ד נהרי.
"כאשר מוגשת תלונה על נעדר, המשטרה אינה יודעת בתחילת הדרך מה עומד מאחורי ההיעלמות. ייתכן שמדובר בהחלטה רצונית, אך באותה מידה ייתכן שמדובר בתאונה, פגיעה, חטיפה, מצוקה או אירוע פלילי. לכן עצם העובדה שבדיעבד מתברר שהנעדר עזב מרצונו אינה הופכת את פעולות החיפוש לבלתי מוצדקות.
גם אין בישראל כלל אוטומטי שלפיו מי שנעלם מרצונו מקבל לאחר איתורו חשבון על עבודת המשטרה, החיפושים והפעלת היחידות השונות.
המצב יכול להיות שונה אם מעבר להיעלמות בוצעה עבירה עצמאית. לדוגמה, אם אדם מסר ביודעין מידע כוזב לרשויות, יצר ראיות כוזבות, בדה אירוע פלילי או ניסה לשבש הליך חקירתי או משפטי.
ההבחנה חשובה: מותר לאדם בגיר לעזוב. אסור לו לבצע עבירה כדי לגרום לרשויות לפעול על בסיס מצג כוזב."
במקרה ההיעלמות של מלי וליאל יהלומי, פורסם כי הכל תוכנן מראש ואף נרכשו טלפונים חלופיים. האם פעולות שנועדו להקשות על איתורו של אדם יכולות כשלעצמן להפוך היעלמות חוקית לעבירה פלילית?
"לא בהכרח", מסייג עו"ד נהרי. "אדם רשאי להחליף טלפון, לרכוש כרטיס SIM חדש, לטוס למדינה אחרת, להפסיק להשתמש בחשבונות מסוימים ואף לנסות להקשות על אנשים פרטיים לדעת היכן הוא נמצא.
עצם העובדה שהמהלך תוכנן מראש אינה מוכיחה עבירה. אדם יכול לתכנן מראש גם פעולה חוקית לחלוטין.
הקו המשפטי עשוי להיחצות כאשר האדם אינו מסתפק בהסתרת מקום הימצאו אלא יוצר באופן אקטיבי מצג כוזב כלפי הרשויות. למשל, יצירת ראיות שנועדו לגרום למשטרה לחשוב שהתרחשה חטיפה, מסירת ידיעה כוזבת או ניסיון מכוון לשבש חקירה קיימת.
גם במקרה כזה צריך להוכיח את יסודות העבירה ואת הכוונה הנדרשת בחוק. לא כל עקבה שגויה ולא כל פעולה שנועדה להסתיר מקום הימצאות הופכות אוטומטית למעשה פלילי."
אם אדם יודע שמתנהל אחריו מבצע חיפוש נרחב ושהמשטרה, משפחתו והציבור מנסים לאתר אותו - האם מוטלת עליו בשלב כלשהו חובה להודיע שהוא בחיים?
"ככלל, אדם בגיר וכשיר רשאי לבחור היכן להיות, עם מי להיות ואף לנתק קשר עם משפחתו וסביבתו. עצם העובדה שהמשפחה או המשטרה מחפשות אחריו אינה יוצרת, כשלעצמה, עבירה פלילית ואינה מטילה עליו חובה כללית בחוק להתייצב ולהודיע למשפחה היכן הוא נמצא.
גם חוק 'לא תעמוד על דם רעך' אינו יוצר חובה כזו. החוק עוסק בחובה לסייע לאדם אחר הנמצא לנגד עיניו בסכנה חמורה ומיידית, ולא בחובה של אדם 'להציל את עצמו' מחיפוש המתנהל אחריו.
עם זאת, התמונה המשפטית יכולה להשתנות לחלוטין כאשר האדם יודע שמתנהל אחריו מבצע חיפוש נרחב, ובמקום רק לשמור על פרטיותו הוא מבצע פעולות אקטיביות שנועדו להטעות את הרשויות, מוסר מידע כוזב, גורם לאחרים למסור מידע כוזב, משבש פעולות חקירה או יוצר במכוון מצג של סכנה או אירוע פלילי.
כלומר, צריך להבחין בין הזכות להיעלם לבין הזכות להטעות. אדם בגיר רשאי במקרים רבים לנתק קשר ולהיעלם מרצונו. אין לו זכות בלתי מוגבלת לגרום במרמה לכך שמערכות אכיפת החוק והציבור יפעלו במשך ימים על בסיס מצג עובדתי כוזב שהוא עצמו יצר.
לכן עצם השתיקה אינה בהכרח עבירה. ככל שמתווספים אליה תכנון מוקדם, פעולות הסוואה והטעיה אקטיבית, יש לבחון את מכלול המעשים ואת העבירות הספציפיות שעשויות להתקיים. כל מקרה ייבחן לפי העובדות והראיות, ולא די בעצם העובדה שהאדם ידע שמחפשים אחריו."
כאשר מדובר בבגיר שאין כלפיו חשד פלילי אלא הוגשה תלונה על היעדרותו, עד כמה רחוק רשאית המשטרה ללכת כדי לאתר אותו? האם היא יכולה לבדוק טיסות ומעברי גבול, מצלמות ונתוני תקשורת גם בלי חשד שנעברה עבירה?
"משטרת ישראל רשאית לפתוח בפעולות איתור גם כאשר עדיין אין חשד שבוצעה עבירה. למעשה, אחת ממטרות החיפוש היא לברר האם קיימת סכנה לנעדר והאם מאחורי ההיעלמות מסתתר אירוע פלילי.
במסגרת החיפוש ניתן, בהתאם לנסיבות ולסמכויות הקבועות בדין, לבדוק מידע הקשור למעברי גבול, טיסות, מצלמות, תקשורת ואמצעים נוספים שעשויים לסייע באיתור.
עם זאת, תיק נעדר אינו מעניק למשטרה סמכות בלתי מוגבלת לחדור לחייו של אדם. פעולות הפוגעות בפרטיות, קבלת נתוני תקשורת ואמצעים חודרניים אחרים חייבים להתבצע בהתאם לחוק, ובמקרים המתאימים מחייבים גם צו שיפוטי.
ככל שקיים חשש ממשי לחיי אדם, יש הצדקה רחבה יותר לפעולות איתור דחופות. כאשר מתברר שמדובר באדם בגיר וכשיר, שנמצא בשלום ופשוט אינו רוצה ליצור קשר עם משפחתו, נקודת האיזון משתנה."
בעידן של טלפונים סלולריים, כרטיסי אשראי, מצלמות, טיסות ומעברי גבול - האם אדם שרוצה להיעלם באמת יכול לעשות זאת? ומה ההבדל בין היכולת הטכנולוגית של הרשויות לאתר אותו לבין הסמכות המשפטית שלהן לעשות זאת?
"אפשר לנתק קשר ולהתרחק מהחיים הקודמים. קשה הרבה יותר למחוק לחלוטין את העקבות שמותירים החיים המודרניים.
דרכון, מעבר גבול, טיסה, טלפון סלולרי, שימוש בכרטיס אשראי, חשבון בנק, מצלמות אבטחה, מלונות ומערכות הגירה עשויים להשאיר רישומים.
אבל יש הבדל מהותי בין האפשרות הטכנולוגית לאתר אדם לבין הסמכות המשפטית לעשות זאת.
אם מדובר באדם שאינו חשוד בעבירה, אינו מבוקש ואינו בסכנה, לא ניתן להפעיל נגדו ללא גבול את כל הכלים שמדינה רשאית להפעיל נגד עבריין נמלט.
כאשר אותו אדם עובר למדינה אחרת, מתווסף לכך עקרון הריבונות של אותה מדינה."
השתיים אותרו לבסוף בארגנטינה. מה יכולה משטרת ישראל לעשות כאשר היא מאתרת אזרח ישראלי במדינה זרה? האם לשוטר ישראלי יש סמכות לעכב, לחקור, לערוך חיפוש או להחרים טלפון מחוץ לישראל?
"למשטרת ישראל אין סמכות משטרתית עצמאית במדינה זרה", אומר עו"ד נהרי.
"שוטר ישראלי שמגיע לארגנטינה, לצרפת או לכל מדינה אחרת אינו יכול לפעול שם כאילו הוא נמצא בישראל. הוא אינו יכול מכוח סמכותו הישראלית בלבד לעצור אדם ברחוב, לבצע חיפוש, להחרים את הטלפון שלו או לכפות עליו חקירה. פעולות כפייה צריכות להתבצע באמצעות הרשויות המקומיות ובהתאם לחוק של המדינה שבה נמצא האדם.
קיימים כמובן מנגנוני שיתוף פעולה בין משטרות, רשויות תביעה ומדינות. ניתן להעביר מידע, לבקש סיוע חקירתי ובמקרים המתאימים לפעול באמצעות הליכים של עזרה משפטית, אינטרפול או הסגרה.
אם האדם אינו חשוד ומסכים לשוחח עם גורמי החקירה, מדובר במצב שונה מחקירה או פעולה שנעשית בכפייה."
ומה היה קורה אילו לאחר האיתור בחו"ל היה מתברר שקיים נגד אחת מהן חשד ממשי לעבירה בישראל? איך מגיעים מצו מעצר ישראלי למעצר במדינה זרה ולהליך הסגרה, ומה המשמעות של Red Notice של אינטרפול?
"כאן התמונה משתנה לחלוטין. אם מתגלה חשד ממשי לביצוע עבירה בישראל, ניתן לנהל חקירה ובמקרה המתאים לבקש מבית המשפט בישראל צו מעצר.
כאשר האדם נמצא בחו”ל, צו המעצר הישראלי אינו מאפשר לשוטר ישראלי להגיע למדינה הזרה ולעצור אותו בעצמו.
במקרים המתאימים המדינה יכולה לפנות לרשויות במדינה שבה נמצא החשוד ולבקש את מעצרו הזמני לצורך הסגרה. ניתן גם להשתמש במנגנוני אינטרפול, לרבות במקרים המתאימים בקשה לפרסום .Red Notice
חשוב להבהיר ש־Red Notice אינו צו מעצר בינלאומי. מדובר בבקשה בינלאומית לאיתור אדם ולשקילת מעצרו הזמני לצורך הליך משפטי כגון הסגרה. כל מדינה מחליטה בהתאם לדין שלה כיצד לפעול בעקבות ההודעה".
עו"ד נהרי מוסיף כי "גם הסגרה אינה הליך אוטומטי. בדרך כלל התהליך מתחיל בחקירה ובצו מעצר בישראל, ממשיך באיתור האדם בחו”ל ובפנייה למדינה שבה הוא נמצא, ולעיתים בבקשה למעצר זמני או בפרסום הודעה באמצעות אינטרפול. לאחר המעצר יכולה ישראל להגיש בקשת הסגרה בהתאם למסגרת המשפטית החלה בין המדינות.
במדינה המתבקשת מתקיים הליך משפטי שבו ניתן להעלות טענות נגד ההסגרה.
בית המשפט והרשויות במדינה הזרה יכולים לבחון, בין היתר, האם המעשה מהווה עבירה גם באותה מדינה, האם קיימת תשתית משפטית מספקת, האם חלה התיישנות, האם הבקשה הוגשה מטעמים פסולים, והאם ההסגרה עלולה לפגוע באופן מהותי בזכויותיו של המבוקש.
לכן גם כאשר אדם מבוקש בישראל וקיימת נגדו הודעת אינטרפול, עדיין עומדות לו זכויות וטענות משפטיות."
במהלך הפרשה הופצו שמועות שקשרו את ההיעלמות לבנק ירושלים, ומניית הבנק ספגה ירידה חדה. אם מתברר שהשמועות אינן נכונות, האם מי שהיעלמותו הציתה אותן עלול בכל זאת לשאת באחריות לנזק שנגרם לבנק או למשקיעים?
"גם כאן יש להפריד בין עובדות לבין שמועות. אם במהלך החיפושים הופצו שמועות שקשרו את ההיעלמות לבנק ירושלים או לפעילות כספית חריגה, אין בכך כשלעצמו כדי להוכיח שהנשים אחראיות לשמועות או לנזק שנגרם בעקבותיהן.
גם ירידה משמעותית במחיר מניה אינה יוצרת אוטומטית אחריות משפטית של האדם שעמד במרכז האירוע התקשורתי.
כדי להטיל אחריות יהיה צורך להראות עילה משפטית ברורה, התנהגות אסורה או עוולתית, נזק וקשר סיבתי בין ההתנהגות לבין אותו נזק.
בשוק ההון שאלת הקשר הסיבתי מורכבת במיוחד. מחיר מניה מושפע מפרסומים, שמועות, תגובות משקיעים, הודעות רשמיות ומצב השוק.
אם שתי נשים בגירות רק החליטו לעזוב ולהפסיק קשר, יהיה קשה לייחס להן נזק שנגרם כתוצאה משמועות שאנשים אחרים הפיצו, אלא אם יוכח שהן עצמן יצרו במכוון מצג כוזב שנועד לגרום לתוצאה מסוימת."
לפי הפרסומים, כ־260 אלף שקל נאספו מהציבור לצורך החיפושים והמשפחה הודיעה כי התרומות יוחזרו. אבל מה היה קורה אילו הכסף כבר היה מוצא? האם התורמים היו יכולים לדרוש אותו בחזרה?
"כאן השאלה מורכבת יותר, ובעיניי צריך להפריד בין שני מצבים. אם התרומות נאספו למטרה מוגדרת, למשל מימון חיפושים אחר אדם שקיים חשש אמיתי לשלומו, ולאחר מכן מתברר שהבסיס העובדתי שעליו ניתנו התרומות היה שונה מהותית, עשויה להתעורר לתורמים טענה להשבת הכספים. אחת המסגרות המשפטיות האפשריות היא דיני עשיית עושר ולא במשפט, שלפיהם מי שקיבל טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין עשוי להיות חייב בהשבתה. החוק גם מאפשר לבית המשפט להתחשב בנסיבות ולהפחית או לפטור מהשבה כאשר היא תהיה בלתי צודקת.
אבל אם הכסף כבר הוצא בתום לב למטרה שלשמה גויס, למשל לתשלום לחוקרים פרטיים, טיסות, מלונות, פרסום, הסעות ופעולות חיפוש אחרות, והמשפחה ומארגני הגיוס עצמם האמינו באמת שמדובר בנעדר המצוי בסכנה, המצב שונה מאוד. לא ניתן לקבוע באופן אוטומטי שכל תורם זכאי לקבל בחזרה את מלוא תרומתו.
במקרה כזה בית המשפט יצטרך לבחון, בין היתר, מה בדיוק נאמר בעמוד גיוס התרומות, מה הייתה מטרת התרומה, האם הכספים אכן שימשו למטרה שהוצגה, האם נשארה יתרה, מי ידע מה ומתי, והאם היה מצג מטעה מצד מי שקיבל או גייס את הכסף.
לעומת זאת, אם יתברר שמי שיזם את גיוס התרומות או נהנה מהכספים ידע בזמן אמת שהאדם נעלם מרצונו, ובכל זאת הציג לציבור מצג של נעדר בסכנה כדי לגרום לאנשים לתרום, זו כבר תמונה משפטית חמורה בהרבה. מעבר להשבה אזרחית, עשויות להתעורר שאלות מתחום דיני המרמה והמשפט הפלילי, בהתאם לראיות וליסוד הנפשי שיוכח.
הנקודה החשובה היא שתום הלב של המשפחה ומארגני הגיוס משמעותי מאוד. אם גם הם הוטעו ופעלו מתוך דאגה אמיתית, אין מקום למהר ולהפוך אותם ממי שחיפשו בן משפחה לחשודים במעשה פסול.
לכן במקרה שלפנינו, העובדה שעל פי הפרסומים המשפחה הודיעה שהכספים יוחזרו לתורמים היא מבחינה משפטית וציבורית הדרך הנקייה ביותר לסיים את סוגיית התרומות. אילו הכספים כבר היו מוצאים, השאלה הייתה מורכבת הרבה יותר ודורשת בירור פרטני של מטרת התרומה, השימוש שנעשה בכסף ובעיקר של השאלה מי ידע שההיעלמות הייתה מרצון ובאיזה שלב."
אחרי שהמשטרה מאתרת אדם בגיר בחו"ל ומוודאת שהוא בחיים, אינו מוחזק בכפייה ואינו בסכנה - האם למשפחה שדיווחה עליו כנעדר יש זכות לדעת היכן הוא נמצא? ומה קורה אם הוא מבקש במפורש שלא למסור לה את מיקומו?
"אדם בגיר וכשיר רשאי להחליט שאינו רוצה להיות בקשר עם בני משפחתו. העובדה שהמשפחה הגישה תלונת נעדר אינה מקנה לה בעלות על המידע הנוגע למקום הימצאו.
אם המשטרה מאתרת אדם, מוודאת את זהותו, בודקת שהוא בחיים, אינו מוחזק בכפייה ואינו נמצא בסכנה, והוא מודיע במפורש שאינו רוצה שמקום הימצאו יימסר למשפחתו, ככלל יש לכבד את רצונו ואת פרטיותו.
ניתן להודיע למשפחה שהאדם אותר ושהוא בחיים, מבלי למסור לה היכן הוא נמצא.
זהו איזון חשוב בין חובתה של המדינה לבדוק מה אירע לנעדר לבין זכותו של אדם בגיר לנהל את חייו כרצונו."
לסיום, מהו מבחינתך הלקח המשפטי המרכזי מהפרשה הזאת - מתי "להיעלם" הוא מימוש של חירותו של אדם בגיר ומתי הוא כבר נכנס לתחום הפלילי?
"הלקח המשפטי המרכזי מהפרשה הוא שאסור להפוך התנהגות חריגה כשלעצמה להוכחה לעבירה.
אדם יכול להחליט לעזוב את ישראל, לעבור בין מדינות, להחליף טלפונים ולנתק קשר עם משפחתו. כל עוד לא ביצע עבירה אחרת, עצם ההיעלמות אינה הופכת אותו לעבריין.
המצב משתנה כאשר קיימת עבירה עצמאית: מרמה, זיוף, מסירת מידע כוזב, שיבוש הליכים, הפרת צו, הסתרת עבירה או כל עבירה אחרת שניתן להוכיח את יסודותיה.
אם מתברר שהאדם חשוד בעבירה ונמצא מחוץ לישראל, מתחיל עולם משפטי אחר לחלוטין: צווי מעצר, שיתוף פעולה בין רשויות אכיפה, אינטרפול, Red Notice, בקשות למעצר זמני והליכי הסגרה.
גם אז אין קיצורי דרך. צו מעצר ישראלי אינו מעניק למשטרת ישראל סמכות במדינה זרה, Red Notice אינו הרשעה ואינו צו מעצר בינלאומי, והסגרה מחייבת הליך משפטי בהתאם לדין החל במדינה שבה נמצא המבוקש.
בסופו של דבר צריך לזכור עיקרון פשוט: הזכות של המדינה לחפש אדם שנעלם אינה זהה לזכות להעמיד אותו לדין. אדם בגיר יכול לבחור להיעלם מחייהם של אחרים. רק כאשר מתווספת לכך התנהגות המהווה עבירה על החוק, מתחיל המשפט הפלילי."
עו"ד שרון נהרי נמנה על עורכי הדין הפליליים המובילים בישראל, מומחה למשפט פלילי עם התמחות בעבירות צווארון לבן, עבירות מין, הסגרות ופשיעה בינלאומית. הוא ייצג אישים ציבוריים בכירים ואף השיג שני תקדימים בבית המשפט העליון. משרדו הוכתר על ידי גלובס כאחד מעשרת משרדי עורכי הדין המובילים בישראל ומדורג מאז 2011 בראש הדירוגים המקצועיים.
עו"ד נהרי הוא מייסד ויו"ר הוועדה להסגרות ופשיעה בינלאומית בלשכת עורכי הדין, ולמשרדו סניפים באירופה, בארה"ב ובאסיה.
*המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי
** חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]
