בימ"ש השלום בחדרה דחה ערעור של עיריית נצרת על החלטת רשם המחייבת אותה לשלם לזוכה בתיק הוצל"פ כמחזיק בכספי החייב, מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל סך של 400,000 ₪.

העירייה טענה, כי הכספים שנטען שהיו אצלה גובו בשיקים שסחירותם לא הוגבלה, ומחשש שיועברו למחזיקים כשורה ויהיה על המערערת לשלם את הסכום פעמיים, נמנעה מלהשיב לבקשת העיקול על אף שזו נמסרה לידיה.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום הוצאה לפועל

הערעור נדחה הן מטעמים פרוצדוראליים והן לגופו של עניין.

הערעור הוגש באיחור
השופטת קרן אניספלד קבעה, כי מבחינה פרוצדוראלית הערעור הוגש באיחור. בנוסף, הערעור הוגש ללא תצהיר התומך בטענותיו העובדתיות. יצוין, כי העירייה טענה לכך שהודעת הערעור הגיעה קודם ללשכה המשפטית ולאחר מכן ליעד הגורם המטפל, אולם גם בהתחשב בטעות זו שמקורה בפיקוח העירייה על עובדיה והתנהלותה, עדיין הערעור הוגש באיחור ללא טעם מיוחד לכך.

השופטת ציינה, כי רשות המערערת על החלטה לחייבה בתשלום כמחזיקה בכספי עיקול, משום החשיבות הציבורית שבכספי ציבור לא יכולה להתנהל באופן הפוך מאמירתה ולאחר בהגשת ערעור, ולא לשלוח בקשה לארכה במועד.

ביהמ"ש: החלטת הרשם ניתנה בדין
לגופו של עניין נקבע, כי מאחר שמבחינה עובדתית לא היתה מחלוקת לגבי התקיימותם של התנאים של סעיפים 47-48 לחוק ההוצאה לפועל, בדין ניתנה החלטת הרשם.
בידי המערערת היתה פתוחה הדרך להגיש טען ביניים כדי שבית המשפט יכריע מה עליה לעשות עם הכספים ומשלא עשתה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה.
השופטת סקרה במסגרת פסק הדין את הפסיקה (והמחלוקת שהפסיקה מעלה) לגבי התחרות בין מחזיק בכספי עיקול לבין החייב.

רוצים לקרוא את פסק הדין? תקדין - פסק דין

(עש"א 26353-12-11 עירית נצרת נ' א. בטון מואסי בע"מ)