"בחלק ניכר מהמקרים הכתובת הייתה על הקיר. החברים ידעו, המפקדים שמעו". אילוסטרציה: AI
עיקרי הכתבה:
· בג"ץ דן בעתירה תקדימית להכיר בלוחמי "חרבות ברזל" שהתאבדו בעקבות פוסט-טראומה כחללי צה"ל
· השופט יחיאל כשר אמר בדיון כי: "פגיעה נפשית שווה לפגיעה פיזית" – אמירה שעשויה להשפיע על מאבקי ההכרה בעתיד.
· המשפחות דורשות מהמדינה להכיר בלוחמים כחללים גם אם לא היו תחת צו 8 פעיל ברגע מותם, ולקבוע מגבלת זמן לבדיקה כדי למנוע שנים של חוסר ודאות
מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", יותר ויותר עדויות מצטברות על לוחמים ואנשי מילואים שחזרו מסבבי לחימה ממושכים כשהם מתמודדים עם פוסט־טראומה קשה, חרדות, ניתוק נפשי וקשיי הסתגלות לחיים האזרחיים. לפי הגורמים המלווים את המשפחות, מדובר בעשרות רבות של לוחמים ששמו קץ לחייהם מאז תחילת המלחמה - חלקם זמן קצר בלבד לאחר שחזרו מהקרבות בעזה ובלבנון.
אלא שעבור רבות מהמשפחות הללו, האובדן הכבד מלווה גם במאבק מול המדינה. במקרים שבהם הלוחם לא היה תחת "צו 8 פעיל" ברגע מותו, צה"ל אינו מכיר בו כחלל צה"ל, גם אם שירת מאות ימי מילואים רצופים וסבל מפוסט־טראומה בעקבות הלחימה.
הסוגיה הזו הגיעה היום לדיון טעון בבג"ץ, במסגרת עתירה שהגישו "מכון ירושלים לצדק" ועמותת "יהלומי קרב" בשם המשפחות השכולות.
במהלך הדיון אמר השופט יחיאל כשר כי "פגיעה פיזית שווה לפגיעה נפשית" - אמירה שעשויה להפוך לנקודת מפנה במאבק על ההכרה בלוחמים שהתאבדו בעקבות שירותם.
שוחחנו עם עו"ד גיא אקוקה, המייצג את המשפחות בעתירה, על הדרמה המשפטית, נטל ההוכחה שמוטל על המשפחות - והשאלה האם מדינת ישראל באמת יודעת להתמודד עם פצעי הנפש של המלחמה.
עו"ד אקוקה, איך הגעת לייצג את המשפחות במאבק המורכב הזה?
"אני עובד בארגון שנקרא 'מכון ירושלים לצדק'. אנחנו מקיימים שיתוף פעולה הדוק בהקשרים האלו עם עמותה שנקראת 'יהלומי קרב', שמייצגת חבר'ה פוסט-טראומטיים ממלחמת 'חרבות ברזל'. באופן אישי, תמיד עסקתי בתחום של אנשים עם מוגבלויות, ומאז ה-7 באוקטובר נרתמתי ב-100% עבור המשפחות השכולות, נכי צה"ל ונכי מערכת הביטחון - הן במאבקים פרטניים והן במאבקים ציבוריים בכנסת, בחקיקה ובבג"ץ."
מדוע החלטתם להתמקד דווקא במלחמת "חרבות ברזל" ולא בכלל מלחמות ישראל?
"כשפונים לבג"ץ ומסתכלים על ההיסטוריה, אי אפשר להכליל את כל מלחמות ישראל כי ל'חרבות ברזל' יש מאפיינים ייחודיים וחסרי תקדים. מעולם לא הייתה כאן מלחמה שבה נלחמנו מאות ימים ברצף, כשאנשים נקראים שוב ושוב לסבבי לחימה. הלוחמים נחשפו פעם אחר פעם למראות קשים ביותר, לשחיקה ולתופעות נפשיות קשות מאוד לאורך זמן רב.
הנושא הזה התגבש אצלנו בעקבות 'ועדת אלמוז' (בראשות האלוף במיל' חגי אלמוז), שגיבשה דו"ח והמלצות שאנחנו פשוט מסרבים לקבל. הוועדה הזו המליצה למעשה לא להכיר בלוחמים האלה כחללים, אלא להציע מחוות אזרחיות, כמו להניח זר על הקבר. בשביל החלטה אזרחית כזו אני לא צריך ועדה. אנחנו חושבים שההמלצות האלו מזיקות למשפחות ומייצרות אפליה קשה בין הלוחמים, בין החללים ובין המשפחות השכולות שלא זוכות להכרה."
באילו מספרים מדובר? כמה לוחמים התאבדו כתוצאה מהמלחמה?
"המספרים קצת חלוקים מכיוון שברגע שהם משוחררים והופכים לאזרחים באותו היום, אין אף גורם לאומי רשמי שמבצע ספירה מדויקת של מקרי ההתאבדות האלה. בצבא הסדיר עושים ספירה, אבל במרחב האזרחי אין גוף שעוקב, ולכן הנתון תלוי במי שאת שואלת.
זו הסיבה שההכרה הזו היא קריטית. אנחנו רוצים לומר אמירה ערכית ומוסרית: אי אפשר להפריד בין מי שלבש מדים באותו היום, לבין מי שהתאבד יום למחרת. הרי חייל לובש מדים שיעשה מחר תאונת דרכים באזרחות, יוכר כחלל צה"ל. מעבר לכך, אסור לעשות הפרדה מלאכותית בין גוף לנפש. חייל שנפטר כתוצאה מפגיעה פיזית בצבא יוכר מיד, אבל בנפש - המערכת מתקשה להכיר."
בדיון היום בבג"ץ, השופט יחיאל כשר אמר אמירה שנשמעת דרמטית מאוד. כיצד אתה מנתח אותה מבחינה משפטית?
"האמירה שלו אכן דרמטית. אנחנו טענו לאפליה בין נכי נפש לנכי גוף, והשופט כשר אמר: 'אני לא רואה פה אפליה, להפך, יש אפליה מתקנת גם על פי החוק וגם על פי הוועדה'. מעולם לא זכורה לנו אמירה כזו מבית המשפט העליון, בטח לא בהקשר של חרבות ברזל. לכאורה, השופט שומט את הקרקע תחת הטענות שלי, כי הוא מציג קו שמרני מאוד.
אבל לטענתי, אמירה כזו דווקא פותחת פתח להמשך. היא מייצרת לנו תשתית ובסיס לטענות הבאות שלנו. הנה, בית המשפט העליון, בכובעו השמרני ביותר, טוען שאין אפליה. אני טוען שיש, והם טוענים שלא - ומנקודת המחלוקת הזו אפשר להתקדם. עלינו מדרגה אחת נוספת לקראת המאבקים הבאים שלנו."
זו פעם ראשונה שבית המשפט מאותת בצורה כל כך ברורה על מעמד הפגיעה הנפשית לעומת הפיזית?
"כן. בהקשר של פוסט-טראומה, מתמודדי נפש והלומי קרב כתוצאה מפעילות צבאית או לחימה - זו אמירה ראשונה מסוגה, ערכית ובעלת חשיבות עליונה. אני הגעתי לבית המשפט כדי להוכיח להם שיש אפליה, והם באו להראות לי שאין אפליה ולכן הנפש כבר זוכה למעמד. אמירה כזו מבית המשפט העליון היא חסרת תקדים בחשיבותה."
מה המשפחות מבקשות לשנות בפועל מהמדינה ומהצבא?
"המשפחות מבקשות דבר פשוט: להכיר ביקיריהן כחללים, ולתחום את זמן הבדיקה של המקרים. שייקבע רף של 60 יום, שבסיומם יסיימו לחקור כל אירוע בנפרד. בין אם יכירו בהם בסוף ובין אם לאו - המשפחות צריכות ודאות. כרגע אין ודאות. אנחנו רוצים שהצבא ימנה את האנשים הנכונים שיבדקו מה קרה בשירות, מה המשטרה חקרה בהתאבדות, שיגיעו לממצאים וימצאו את האמת - אבל שהתהליך הזה יהיה מוגבל בזמן ולא ייגרר שנים."
מה ההבדל כיום בפועל בין משפחה של חייל שנהרג בקרב לבין משפחה של חייל שהתאבד עקב פוסט-טראומה?
"ההבדל הוא תהומי ומתבטא קודם כל בהכרה ובמעטפת. חייל שהתאבד עקב פוסט-טראומה כשהוא לא בשירות פעיל (ללא צו 8 פתוח באותו רגע) - המשפחה שלו אינה מוכרת כמשפחה שכולה. היא לא יכולה להשתתף בטקסים הרשמיים, והצבא לא מלווה אותה.
יש הרבה חבר'ה במילואים שסיימו סבב, וקיבלו צו חדש לעוד 30, 60 או 90 יום. בפער הזה, בשבועיים-שלושה האלה שהם בבית, הם נחשבים אזרחים. אם חייל מתאבד בשבועיים האלה - הוא לא חלל צה"ל. המשפחה נשארת לבד לחלוטין, כמו כל אזרח רגיל שנפטר. וזה לא משנה אם הבחור הזה עשה 750 ימי מילואים וחזר רק אתמול מחודשים ארוכים בלחימה. המערכת פשוט מנתקת מגע."
איפה לדעתך המערכת נכשלת היום? בהכרה, בנטל ההוכחה או ביחס למשפחות?
"בשלושתם. ביחס למשפחות - ברגע שאתה מוגדר כאזרח, הצבא מנתק איתך מגע ולא נמצא בקשר עם המשפחה. בהכרה - המערכת פשוט לא מכירה בלוחמים האלה. חייל שמשתחרר, הראש שלו לא עסוק בלהגיש בקשות הכרה, ולעיתים הוא בכלל לא מודע לכך שהוא בבעיה עמוקה. אני שומע על חבר'ה פוסט-טראומטיים מאובחנים, שאינם מוכרים כי הם פשוט לא הגישו את התביעה הפורמלית למשרד הביטחון.
וגם נטל ההוכחה הוא כשל חמור. המדינה מטילה את נטל ההוכחה על המשפחה. למה משפחה שעברה שבעה וקברה את הילד שלה צריכה להתמודד עם נטל ההוכחה הבלתי אפשרי הזה? הם טוענים שהקשר הסיבתי לשירות הצבאי מורכב יותר להוכחה מאשר אובדן רגל. אני נמצא עם המשפחות האלה בשבעה ובלוויות, ושומע את הסיפורים: בחלק ניכר מהמקרים הכתובת הייתה על הקיר. החברים ידעו, המפקדים שמעו, ובחלק מהמקרים הצבא ידע באופן מפורש. היה מקרה שבו הצבא שלח חייל לטיפול, ניתק אותו מצו ה-8, שלח אותו הביתה והפך אותו לאזרח - ואז כשהוא התאבד, הצבא לא הכיר בו. זה חייב להשתנות, והבדיקה הזו חייבת להסתיים תוך 60 עד 90 יום לכל היותר."
עו"ד גיא אקוקה משמש כעורך דין במגזר הציבורי מטעם "מכון ירושלים לצדק", במסגרתו הוא מייצג ומלווה בהתנדבות פצועי צה"ל, נפגעי פוסט-טראומה ובני משפחות שכולות אל מול הוועדות הרפואיות והבירוקרטיה המורכבת של משרד הביטחון. לצד הייצוג הפרטני והסיוע למשפחות ברגעי משבר ובבתי החולים, אקוקה מוביל מאבקים ציבוריים נרחבים, מופיע בוועדות הכנסת ומקדם עתירות לבג"ץ ויוזמות חקיקה לתיקון עוולות חברתיות, ובהן תיקון החוק להכרת המדינה בלוחמים ששמו קץ לחייהם בעקבות שירותם. שאיפתו המקצועית והאישית היא להתמנות בעתיד לשופט בישראל, תפקיד אותו הוא רואה כפסגת עשיית הצדק.
זקוקים לסיוע או תמיכה? עמותת "יהלומי קרב" מעניקה מעטפת תמיכה למתמודדים ומנהלת את המאבקים הציבוריים בכנסת למען זכויות הלוחמים.
מכון ירושלים לצדק מעניק את הסיוע והליווי המשפטי המלא למשפחות ולוחמים במאבק על זכויותיהם.
** המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי.
** חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]AI
