החלטה תקדימית: "שיתוף ספציפי בין בני זוג מחייב נטל מוגבר כשמדובר ביורש"

פסק דין תקדימי ויוצא דופן ניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון ובמסגרתו נקבע כי טענה לשיתוף ספציפי בין בני זוג מחייבת נטל מוגבר כאשר מדובר ביורש. לעמדת ביהמ"ש, עת הטוען לשיתוף ספציפי אינו בן הזוג, כי אם יורשיו, יש להקשות עליו ולקבוע נטל מוגבר.

עם קבלת מסקנה זו נדחתה טענתו של בן שדרש זכויות מסוימות בנכס בעילה של שיתוף ספציפי בין אמו המנוחה לאביו. בית המשפט פסק כי הבן לא הרים את הנטל ומלבד חיים משותפים בין הוריו כמו גם העובדה שמדובר בדירת מגורים שהיא הנכס היחיד שהיה בבעלותם, הוא לא הצליח לבסס שיתוף ספציפי.

האב, שיוצג בהליך על ידי עוה"ד ונוטריון מירב ועו"ד גולן אהרון ממשרד אהרון ושות', המתמחה בדיני משפחה וירושה, הסכים עוד בטרם התחיל ההליך להעביר לבנו את חלקה הרשום של האם בזכויות הדירה, ולא כפי שדרש הבן.

הסוגייה המשפטית שהגיעה לפתחו של השופט עובד אליאס, היתה ייחודית ועל כן ההחלטה בעניין היא תקדימית. בבסיס הדיון השאלה היא מהו הדין הראוי עת הטוען לשיתוף ספציפי אינו בן הזוג, כי אם יורשיו. האם יש להקשות עליו ולקבוע נטל מוגבר? התשובה לכך, בסיכומו של פסק הדין, היא חיובית.

סכסוך משפחתי על דירת המגורים

במרכז המחלוקת דירת מגורים שנרכשה לפני שנים רבות על ידי האב הנתבע, הוריו ואשתו השנייה ס', כאשר לכל אחד נרשמו 25% מהזכויות. הצדדים כולם וכל ילדיו של האב התגוררו בדירה. לאחר פטירת הוריו של האב, עיזבונם הועבר אליו ולכן הוא נרשם כבעל 75% מהזכויות בדירה. לאשתו ס' נותרו 25% מהזכויות.

בהמשך, בעת שערכו בני הזוג צוואות הדדיות, כל אחד מהם ציווה את כלל רכושו לשני וקבע כי אם האחר לא יהיה בחיים ביום מותו, יעבור מלוא העיזבון לבנם.

לאחר פטירתה של ס', צוואתה קוימה ואכן האב העביר את זכויותיה בדירה על שמו, כך שהוא הפך להיות בעל מלוא הזכויות בה. אולם, בשנת 2021 התגלע קונפליקט בין האב לבן. האב מכר את הדירה תמורת 2.8 מיליון שקל ועבר להתגורר אצל בתו. במקביל, הוא הודיע על רצונו לבטל את הצוואה ההדדית.

בשל העובדה שהדירה כבר נמכרה, הוא ביקש להעביר לבן 700 אלף שקל, כלומר 25% מהתמורה על הדירה, בהתאם לזכויות שהיו רשומות על שמה, כדי למנוע מחלוקות עתידיות.

אולם, הבן טען בתביעתו כי מגיע לו לקבל 1.4 מיליון שקל ולא 700 אלף שקל בלבד. לדבריו, הוא זכאי למחצית מתמורת הדירה משום שאף שהחלק הרשום פורמלית על שם האם הוא 25%, הרי שמדין הלכת השיתוף הספציפי, היא זכאית למחצית הזכויות בנכס.

מנגד, טענו באי כוחו של האב, עו"ד מירב וגולן אהרון, כי הרישום הפורמלי משקף היטב את מצבת הזכויות בפועל של הצדדים. האב ירש 50% מהזכויות בדירה מהוריו והוכיחו שלא היתה לאב כל כוונה לשתף את רעייתו המנוחה בזכויות אלו ויתרה מכך, הרעיה ידעה על כך ולא דרשה זאת בחייה.

לא מספיקה כוונת השיתוף

בפסק הדין המקיף של בית המשפט לענייני משפחה נקבע, כי על הטוען לשיתוף ספציפי לעמוד בנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפי על מנת לזכות במחצית הזכויות. מלבד עצם קיומם של חיי נישואין, גם ממושכים, יש להראות "דבר מה נוסף" – נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק, מכוח הדינים הכלליים, הקניית זכות באותו נכס חיצוני.

נקבע כי לצורך הוכחת הנסיבות המיוחדות, אותו "דבר מה נוסף" יש לפרש את הדינים הכלליים באופן מרחיב וליברלי, וביתר שאת יש להקל עת מדובר בדירת מגורים ובמיוחד כאשר היא מהווה את הנכס היחיד של בני הזוג.

"אולם", כתב השופט, "במקרה זה, אין עסקינן בעתירה של ס' להירשם כבעלת מחצית הזכויות בדירה מכוח הלכות השיתוף הספציפי, כי אם בעתירה של בנה, כיורשה". לעמדת ביהמ"ש, "עת הטוען לשיתוף ספציפי אינו בן הזוג, כי אם יורשיו – יש להקשות עליו ולקבוע נטל מוגבר. התובע לא עמד בנטל זה".

מעבר לכך, ציין השופט, כי בהינתן הקשר הטוב וההרמוני בין האב לאם, זו ידעה היטב על כל הפעולות שנעשו בקשר לעיזבון הוריו, ובכלל זה רישום זכויות הוריו על שמו בלבד. "למרות האמור", נכתב עוד, "לא באה ממנה כל פנייה שלא לפעול בדרך האמורה.

"בנסיבות אלו ראוי להקשות, ואף עד מאוד, עם התובע - א', המבקש עתה לשנות הרישום, במקום אמו המנוחה, כשהיא עצמה לא עתרה לכך מעולם, ולבטח לא ניתן בנסיבות אלו להסתפק בזמן נישואין ממושך, חיים הרמוניים והעובדה כי הדירה היא הנכס היחיד של הצדדים".

נקבע שהתובע לא עמד בנטל. מלבד החיים המשותפים הארוכים של הוריו, ומלבד העובדה שמדובר בדירת מגורים שהיא הנכס היחיד של הוריו, לא הובא כל דבר מה נוסף אשר יש בו כדי לבסס שיתוף ספציפי – נהפוך הוא. לפיכך, יש להותיר רישום הזכויות של 75% לאב (מהם 50% שקיבל בירושה) ו-25% לס'.

בית המשפט חייב את האב לשלם לא' סך של 700,000 שקל בהתאם לרצון שהביע האב ותוך כך ביטל את הצוואה ההדדית והאב חופשי לצוות כעת כרצונו.

בשל העובדה כי נדחתה טענת הבן ומאחר שהאב נתן מלכתחילה הסכמה לשלם רבע מתמורת הדירה, חויב התובע בתשלום הוצאות משפט בגובה 15 אלף שקל.

(צילום: שאטרסטוק)