התנהלות המשטרה בפרשת הרצח בבר-נוער/דעה

פרשת הרצח במועדון "הבר-נוער" בתל אביב לפני כארבע שנים נותרה כתעלומה משך זמן רב מאד.
לאחרונה, ביצעה היחידה המרכזית של מחוז תל אביב במשטרה שורת מעצרים של מי שמוגדרים על ידה כחשודים בביצוע העבירה (אחד החשודים לא חשוד בביצוע העבירה).

אין ספק, כי במידה שאכן הצליחה המשטרה לבצע חקירה שיורדת לחקר האמת  ופענחה את המעשה הנפשע, מגיעות מחמאות. ואולם, התנהלות המשטרה ככל שנוגע הדבר לנושא פרסום פרטים מהחקירה או מניעת הפרסום, מעוררת מספר נקודות למחשבה ולביקורת.

מסיבת עיתונאים - האמנם ראויה?
האם ראוי לקיים "מסיבת עיתונאים" בנוגע להתנהלות החקירה והמצב הראייתי בו בזמן שלפחות לכאורה טרם הסתיימה החקירה וטרם הוגש כתב אישום?
האם בכלל ראוי שמשטרת ישראל תקיים "מסיבות עיתונאים" בהן היא פורשת את תוכן החקירה ועוד על דרכי תפיסת החשודים וכיוב'?

לשיטתו של כותב שורות אלו, במדיניות של כינוס מסיבות עיתונאים (ואין זאת הפעם הראשונה) יש טעם רב לפגם והדבר אף צריך להיבחן לאור סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, שם נאמר:
"לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור".

אין חשד, כי המשטרה רוצה במכוון להשפיע על ההליך הפלילי באמצעות מסיבת העיתונאים, ואולם יש טעם רב לפגם כאשר בזמן כינוס העיתונאים ומסירת המידע אודות החקירה, מתקיים דיון בבית משפט, אשר במהלכו מבקשת המשטרה להאריך את מעצרם של החשודים.

יוצא מכך שבצד אחד של העיר יושבים ראשי המשטרה ומוסרים מידע אודות החקירה לעיתונאים, כאשר בו בזמן מוגשים חומרי חקירה לעיון בית המשפט ולא להגנה, במטרה להאריך את מעצר החשודים.

מטרות פעילותה של משטרת ישראל, בין השאר, הן סיכול וחקירות של עבירות.  בנושא חקירות פשעים, תפקיד המשטרה הוא לסיים את החקירה ולהעביר את חומר החקירה להחלטת הפרקליטות אם להעמיד לדין את העבריין. ההחלטה בנושא הראיות ובשאלה אם יש מקום להעמיד לדין, מסורה באופן מוחלט לשיקול דעת הפרקליטות ולעולם לא לחוקרי המשטרה.

פעולת המשטרה - חריגה לתחומים לא לה
בקיום מסיבת העיתונאים ניתן לראות, כי המשטרה בעצם חורגת לתחום לא לה, לתחום הקביעה הראייתית.
לא זו אף זו, בעצם הפרישה הראייתית טרם הגשת כתב אישום יש פגיעה חד משמעית באפשרות של מאן דהוא להתגונן מפני הקביעות, מכיון שחומר החקירה לא מועבר להגנה בשלב זה, ובכך בעצם יוצרת המשטרה הלך רוח ציבורי חד צדדי.

עם כל הכבוד למשטרה, עצם פענוח הפרשה הוא מכובד מספיק, ואין מקום לחצות את הגבול. וגם אם אין כאן חציית גבול חוקית, בוודאי שיש חצייה של גבול הטעם הטוב.
הציבור צריך משטרה חזקה וטובה שמבצעת את עבודתה ומפענחת פשעים, והציבור יודע להעריך פענוח של עבירה. ואולם, ליד הציבור נמצאים גם חשודים ונאשמים שזכאים למינימום זכויות כדי להתגונן בהליך פלילי, כיאה לשיטת המשפט הישראלי.

קצת צניעות לא תזיק, והרי כלל ידוע הוא כי "סייג לחכמה שתיקה".