בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים זיכה מחמת הספק נאשמת שנרשם נגדה דו"ח בגין עבירה על סע' 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א – 1960, חניה באין עצירה השמור לפריקה וטעינה.

הנאשמת טענה בעיקר, כי אין ב"חוק חניית הנכים" התייחסות לאזור פריקה וטעינה אשר מזהיר כי חל איסור מוחלט לחניית רכב נכה במקום.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום תעבורה

השופט פאול שטרק ציין בפסק הדין, כי לשון החוק אינה מאבחנת בין מקום חניה לא מותרת, היכן שניתן להחנות בהתאם לתנאים מצטברים ע"פ חוק חניית נכים ובין איסור מוחלט בחניית רכב נכה. זאת, בניגוד לתמרור "אין עצירה" (למעט פריקה וטעינה).

לשון החוק לא חד-משמעית
לדעתו, לשון חוק חניית נכים הייתה גורמת לנהג הסביר להבין, כי תנאי חניית רכב נכה חלים על כל  מקום בו החניה לא מותרת, כולל אזורי פריקה וטעינה, כל עוד התמלאו כל התנאים בהתאם לחוק חניית נכים:
א. בסמוך למקום אין חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
ב. בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
ג. החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים ולעגלות נכים;
ד. החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה;

השופט ציין, כי במידה שקיימת אי בהירות בחוק, נקבע לפי סעיף 34 כ"א לחוק העונשין, כי: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

הנאשמת עוררה ספק סביר
במקרה זה נקבע, כי הנאשמת הצליחה לעורר ספק סביר בענין, כלומר: לשון החוק אינה מאבחנת בין מקום חניה לא מותרת, ובין איסור מוחלט בחניית רכב נכה בניגוד לתמרור "אין עצירה" (למעט פריקה וטעינה). "בהסתמך על סע' 34 כ"א לחוק העונשין", כתב השופט, "יתכן שיש לתת את הדעת בענין פרשנות חוק הנכים, אולם, אין בימ"ש נדרש לפרשנות החוק במקרה דנן. די בקיום שתי פרשנויות בסעיף החוק כדי לקבוע קיום סבירות בהתנהגות הנאשמת ו/או הנהג, אשר מסתמכת על דף ההסבר. הסתמכות זו מהווה סייג לאחריות פלילית בהתאם לסע' 34י"ט לחוק העונשין. 

(תיק מס':  2011 /6747 מדינת ישראל נ' אביזוהר רחל)