שאלה: לפני כשנה התלוננתי במשטרה בשל תקיפה אלימה של בעלי שמאז לא חזרה על עצמה. היתה לו מעידה חד פעמית ומאז הכל בסדר. אנחנו מטופלים בטיפול זוגי והיחסים בינינו טובים מאוד. בעלי קבל זימון לבית משפט בשל התלונה שלי, ושנינו רוצים לסיים את הפרשה הזו ולשים אותה מאחורינו. מה עלינו לעשות כדי לסיים עם הפרשה ולא להגיע לבית משפט?

גם אתם רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום אלימות במשפחה
תשובה: כתוצאה מהיחס הבלתי סלחני והפאניקה המשתלטת על המשטרה, בעת שמוגשת תלונה על אלימות במשפחה וכפועל יוצא, הנטייה היא למצות את הדין עם חשודים ונאשמים. אני סבור שהוגש כנגדו כתב אישום.
לפיכך, המלצתי המיידית היא לשכור עו"ד מומחה בפלילים. אין להקל ראש לרגע בכתב האישום ובדיון הצפוי בבית המשפט. הגישה על פיה תבואו לבית המשפט ופשוט "תספרו" לשופט מה קרה והכול "יהיה בסדר", נאיבית ומנותקת לחלוטין מן המציאות.

לדבריך, זו מעידה חד פעמית, אולם יש לבחון את כל נסיבות האירוע ותוצאותיו. מה הייתה גרסתו במשטרה?, מה ההגבלות אשר הוטלו עליו ועוד.
טוב מאוד שאתם נמצאים בטיפול זוגי, ויש להמשיך בכך, שכן המלצה חמה וטובה מהמטפל עשויה לסייע רבות לסיום התיק ללא הרשעה.

תפקידו של עורך דין פלילי במסגרת עבירות אלימות במשפחה הוא תפקיד חשוב ביותר. רק עו"ד מנוסה ומקצועי יוכל לבחון כראוי את תיק החקירה. במקרים המתאימים, עורך דין פלילי פועל לסיום ההליך הפלילי באי הרשעת הנאשם או לביטול ההרשעה.

זו סוגיה שמאוד רלוונטית לנאשם ללא עבר פלילי, שלראשונה בחייו ניצב בפני כתב אישום פלילי, כאשר הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, נאספו מספיק ראיות במסגרת החקירה להוכיח את אשמתו ואף נמצא, כי קיים גם אינטרס ציבורי בהגשת כתב אישום פלילי.

במצב דברים זה, עדיין קיימת האפשרות, בנסיבות חריגות, לסיים את ההליך הפלילי בבית המשפט בקביעה לפיה, על אף שהוא ביצע עבירה פלילית, לא יוכתם שמו בהרשעה פלילית במרשם הפלילי. סיום ההליך ללא הרשעה של נאשם במרשם הפלילי מותנה (כמעט תמיד) בהמלצה חיובית של שירות המבחן, המוגשת בתסקיר לעונש לבית המשפט.
מתפקידו של הסניגור להכין את הנאשם לפגישותיו עם שירות המבחן, ולא אחת הכנה שכזו היא אשר מובילה בסופו של יום לקבלת תסקיר חיובי, הממליץ על סיום ההליך הפלילי באי-הרשעתו של הנאשם.

מטרתו המרכזית של סעד "אי-ההרשעה" - שיקום הנאשם ומניעת אותן השלכות קשות לגביהן הוסבר לעיל. יחד עם זאת, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים ששמים דגש על חומרת העבירה, אופייה ונסיבותיה, הצורך בהרתעת הרבים (באמצעות האפקט הציבורי של ההרשעה) וכן הנסיון לקיים מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר. ככלל, כך נפסק, יש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך - עליו הנטל לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.

עקרונית, ההימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. לכן, ככל שהעבירה חמורה יותר, כך גם קטן הסיכוי להימנעות מההרשעה הפלילית.