רצף האירועים הביטחוניים שאירע בימים האחרונים בשומרון - מהשריפה בחוות גלעד, דרך דקירתו של איתמר כהן במהלך פעילות לכיבוי אש ועד הפיגוע שבו נהרגו בניהו מלט ורס"ן יובל עזרא - הציף מחדש לא רק את החשש העמוק מהתלקחות ביטחונית משמעותית באזור, אלא גם שורה של שאלות משפטיות.
לפי הדיווחים, קבוצת המטיילים נכנסה לאזור סמוך לכפר תל ללא תיאום עם צה"ל. על פי התחקיר הראשוני, בניהו מלט, איש כיתת הכוננות של חוות גלעד, הגיע לסייע למטיילים לאחר שהותקפו. במהלך העימות נחטף נשקו, והוא נורה למוות. זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום כוח צה"ל בפיקוד רס"ן יובל עזרא, שנפגע גם הוא מאש המחבלים ונהרג.
לצד המצוד אחר המחבלים והדיון הביטחוני שהתעורר בעקבות הפיגוע, עולה גם השאלה האם החוק מעניק למדינה כלים למנוע מראש כניסה של אזרחים לשטחי A, או שמא מדובר בעיקר באחריות אישית של מי שבוחר להתעלם מהאזהרות.
האם הכניסה לשטחי A היא עבירה פלילית או רק הפרה של הנחיה ביטחונית? האם קיימת חובה לקבל אישור מיוחד, אילו סמכויות יש לצה"ל למנוע כניסה בפועל, והאם ניתן להטיל אחריות משפטית על מי שמסכן לא רק את עצמו אלא גם את כוחות הביטחון שנדרשים להגיע לזירה? עו"ד שרון נהרי, מבכירי המשפטנים הפליליים בישראל, מסביר מה קובע הדין כיום, היכן קיימים פערים בכלי האכיפה, ומדוע ייתכן שהאירועים האחרונים יחזירו לשולחן את הדיון בשינוי החקיקה.
עו"ד נהרי, האם כניסת ישראלים לשטחי A היא רק בניגוד להמלצת מערכת הביטחון, או שמדובר בעבירה על החוק?
"מבחינה משפטית, חשוב להבחין בין המלצה ביטחונית לבין איסור חוקי. במקרה של שטחי A אין מדובר רק באזהרה של מערכת הביטחון. הדין הישראלי קובע איסור מפורש על כניסת אזרחים ישראלים לאזורים שהוגדרו בצו כשטח A, אלא אם ניתן לכך היתר כדין. מקור הסמכות מצוי בצו בדבר סגירת שטחים ובהוראות שהותקנו מכוח חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה. לכן, ישראלי שנכנס לשטח A אינו רק מתעלם מהמלצת ביטחון, אלא עלול לעבור עבירה על הדין".
בפרסומים על האירוע נאמר שהמטיילים "לא קיבלו אישור מצה"ל". האם מבחינה משפטית בכלל קיים מנגנון לקבלת אישור כזה, ומה המשמעות של כניסה ללא היתר?
"בשיח הציבורי נשמעת לעיתים הטענה כי המטיילים “לא קיבלו אישור מצה”ל”. מבחינה משפטית, הניסוח הזה עלול להטעות. אין מנגנון רגיל שבו אזרח מגיש בקשה לצה”ל לקבלת אישור לטיול בשטח A. הכלל הוא הפוך: הכניסה אסורה, ורק במקרים חריגים ומוגדרים ניתן אישור מיוחד לגורמים מוסמכים או למי שפועלים במסגרת שאושרה מראש. ממילא, עצם העובדה שלא ניתן אישור אינה הסיבה לאי החוקיות. הסיבה היא שהכניסה עצמה אסורה מלכתחילה".
אילו סמכויות יש כיום לצה"ל ולמפקד הצבאי למנוע מראש כניסה של אזרחים ישראלים לשטחי A או לאזורי סיכון?
"למפקד הצבאי ולכוחות הביטחון קיימות סמכויות רחבות למנוע כניסה לאזורים מסוכנים. ניתן להציב מחסומים, להכריז על שטח צבאי סגור, להורות לאזרחים לשוב על עקבותיהם ואף לנקוט אמצעי אכיפה כאשר מתבצעת הפרת דין. במקרים המתאימים ניתן גם לעכב או לעצור אדם החשוד בביצוע עבירה. סמכויות אלה אינן נועדו רק להגן על אותו אדם, אלא גם למנוע הידרדרות ביטחונית רחבה יותר".
כאשר אזרחים נכנסים ביודעין לשטח אסור או לאזור מסוכן, האם המדינה עדיין מחויבת להגן עליהם, גם אם הדבר מחייב סיכון של חיילים וכוחות הביטחון?
"השאלה המורכבת יותר היא האם המדינה ממשיכה לשאת באותה חובת הגנה גם כלפי מי שבחר ביודעין להיכנס לאזור מסוכן. התשובה היא חיובית, אך לא בלתי מוגבלת. למדינה קיימת חובה בסיסית להגן על חיי אזרחיה, גם כאשר הם פועלים בחוסר אחריות. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שהמדינה חייבת להתעלם מהסיכון שנוצר לכוחות הביטחון או לציבור הרחב. כאשר נדרש מבצע חילוץ, לעיתים מסכנים חיילים, שוטרים ואנשי ביטחון את חייהם כדי להציל אדם שהכניס את עצמו מרצון למצב המסוכן. זהו שיקול ציבורי ומשפטי כבד משקל".
האם הדין הישראלי מטיל כיום אחריות משפטית על אזרחים שנכנסים בניגוד לחוק לשטחי A ומאלצים את המדינה להפעיל כוחות ביטחון כדי לחלץ או להגן עליהם? ואם לא - האם הגיע הזמן לשנות את החקיקה?
"גם אחריותו של האזרח אינה מסתיימת בעצם הכניסה. במקרים מסוימים ניתן להעמידו לדין בגין הפרת הוראות החוק. עם זאת, הדין הישראלי אינו כולל כיום מנגנון ייעודי ומקיף המטיל אחריות על מי שבמעשיו גורם להפעלת כוחות ביטחון בהיקף נרחב או לחשיפת חיילים ואזרחים לסיכון מיותר. כאן קיים פער בין הסיכון הממשי לבין כלי האכיפה הקיימים.
אכן מתעוררת השאלה האם יש מקום לעדכון החקיקה. ניתן לשקול יצירת עבירה ייעודית של כניסה ביודעין לאזור ביטחוני אסור תוך יצירת סיכון ממשי לכוחות הביטחון או לציבור. לצד זאת, אפשר לבחון מנגנון של קנסות מנהליים, צווים אישיים או סנקציות נוספות במקרים שבהם מדובר בהפרה חוזרת או בהתנהלות חסרת אחריות. כל שינוי כזה חייב להיות מידתי ולשמור על זכויות היסוד, אך גם לשקף את המחיר הציבורי הכבד שעלול להיגרם".
יש הטוענים שחופש התנועה מאפשר לכל אזרח להגיע לכל מקום בארץ ישראל. איפה עובר מבחינה משפטית הגבול בין חופש התנועה לבין ביטחון הציבור?
"גם זכות יסוד זו אינה מוחלטת. המשפט הישראלי מכיר בכך שזכויות אדם עשויות לסגת כאשר קיימת סכנה ממשית לביטחון הציבור, לחיי אדם או לביטחון המדינה. כאשר אדם בוחר להיכנס לאזור שבו הסיכון ידוע, ברור ומוחשי, אין מדובר עוד רק במימוש של חופש התנועה, אלא בהחלטה העלולה להשפיע על ביטחונם של רבים אחרים".
אם כך, מהו האיזון הנכון בין חובתה של המדינה להציל כל אזרח לבין האחריות האישית של מי שבוחר להיכנס לשטח שהכניסה אליו אסורה?
"בסופו של יום, אין מחלוקת כי המדינה חייבת לעשות כל שניתן כדי להציל כל אזרח המצוי בסכנת חיים. זו חובתה המוסרית והמשפטית. אך באותה מידה אין להתעלם מאחריותו האישית של מי שבוחר להפר את החוק ולהיכנס לאזור שמערכת הביטחון מזהירה מפניו במשך שנים. המשפט אינו עוסק רק בזכויות, אלא גם בחובות. כאשר החלטה פרטית מחייבת סיכון של חיילים, שוטרים ואזרחים נוספים, אין מדובר עוד בעניין אישי בלבד, אלא בסוגיה ציבורית המחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין חירות הפרט לבין ביטחון הכלל".
עו"ד שרון נהרי נמנה עם בכירי המשפטנים הפליליים בישראל. הוא מומחה בעל שם בעבירות צווארון לבן, פשיעה בינלאומית ואינטרפול, הסגרות ועבירות מין. לאורך השנים ייצג דמויות מפתח בציבוריות הישראלית ורשם לזכותו שני תקדימים משמעותיים בבית המשפט העליון.
משרדו של עו"ד נהרי זוכה להכרה עקבית בצמרת הדירוגים המקצועיים (כולל דירוג "גלובס") מאז שנת 2011. מעבר לפעילותו השוטפת, הוא מכהן כיו"ר ומייסד הוועדה להסגרות ופשיעה בינלאומית בלשכת עורכי הדין, ומנהל רשת סניפים חובקת עולם באירופה, ארה"ב ואסיה.
*המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי
** חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]
