בלבול רב נוצר לאחרונה סביב תופעת עובדי הקבלן והשבתת המשק למען תנאי עבודתם.

הנתונים מראים, כי במדינת ישראל מועסקים כ-400 אלף עובדי קבלן, כאשר המעסיקה הגדולה ביותר היא המדינה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, אין מדובר בעובדי ניקיון ושמירה בלבד (אף כי אלו הם, ללא ספק, הסקטורים המנוצלים ביותר מקרב עובדי הקבלן ורבים מהעובדים בתחומים אלו אינם זוכים אף לתנאים הסוציאליים הבסיסיים ביותר). בין עובדי הקבלן נמנים גם עובדי אקדמיה וחינוך, עובדי בנקים, הייטק, עובדי ציבור ועוד.

אפליה לעומת העובדים הקבועים
המשותף לכל אלה הוא, כי הם מופלים לרעה ביחס למקביליהם העובדים הקבועים. לעיתים מדובר בפער גדול מאוד בתנאי ההעסקה ובשכרם של שני עובדים, בעלי ותק דומה, השכלה והכשרה דומה אשר עובדים באותו המקום ובאותו התפקיד בדיוק, אולם אחד מהם הוא עובד קבלן המועסק באמצעות קבלן כוח אדם בעוד שהשני הינו עובד קבוע. מיותר לציין מי מהם זוכה לתנאים פחות טובים.
על כן, אין ספק כי מדובר בעובדים מופלים אשר שביתה למען שיפור תנאי העסקתם היא מטרה ראויה.

דרישת ההסתדרות מורכבת ודורשת היערכות
עם זאת, אין זה מפתיע שהשביתה הסתיימה בלא השגת דרישתה של ההסתדרות לקליטה מאסיבית של כמו עובדי קבלן כעובדים מן המניין. דרישה זו מורכבת ודורשת היערכות, בראש ובראשונה מצד המדינה. גם באשר לדרישה להשוואת תנאים קיימת מורכבות לא קטנה במיוחד סביב סוגיית תחולת צווי ההרחבה.
אם יידרשו המעסיקים להשוות את תנאי עובדי הקבלן לעובדיהם יהיה צורך לבחון האם צו ההרחבה בענף בו נמצא המעסיק אכן מיטיב עם עובד הקבלן ביחס לצו ההרחבה בענף משאבי האנוש אשר כבר חל עליו. מי ידע לענות על שאלה זו? בעקבות ניסיון העבר להשוות את תנאי עובדי הקבלן, יש להניח כי ככל שתהא ההשוואה מורכבת, כך יקטן הסיכוי שתתקיים בפועל.

אכיפה לקויה של חוקי העבודה
על כן, לא סביר, כי הנפת החרב מעל לצווארו של האוצר היא שתביא מזור לליקויי שיטת ההעסקה באמצעות קבלן, הרי שהבעיה איננה בשיטה, שיטה זו עובדת בכל העולם. הבעיה טמונה, על פניו, בעיוות השיטה שמתאפשר בראש ובראשונה בשל אכיפה לקויה של חוקי העבודה הקיימים.
אין מדובר כאן על האכיפה המבוצעת על ידי פקחי התמ"ת (אף כי אכיפה במספריהם הזעום, היא בבחינת לעג לרש), אלא על אכיפה משפטית הנעשית באמצעות פסיקה עקבית וחד משמעית של בית הדין לעבודה, אשר יש בידה לשים קץ לפרצות בחקיקה המנוצלות בידי מעסיקים ובראשם המדינה.

פסיקה בלתי עקבית והנצחת האפליה
ואולם, בשנים האחרונות אנחנו עדים לפסיקה בלתי עקבית ובלתי מתחייבת מצד בית הדין לעבודה תוך סטייה מההלכות שהוא עצמו מתווה.

פסק דין תקדימי שניתן אשר שם לעצמו מטרה לשים קץ לתופעת העסקה של עובד קבלן במשך שנים מבלי לקלוט אותו או להשוות תנאיו הוא פסק הדין אילנה לוינגר נ' מדינת ישראל (ע"ע ארצי 1189/00), שניתן באוקטובר 2000, בו נדרשה המדינה להשוות את תנאיה של קלדנית במשרד העבודה.
פסק הדין דברת שוואב נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (ע"ע 000273/03) שניתן בשנת 2006 סתר את ההלכה שנקבעה בפסק דין לוינגר, שכן בפסק הדין נדחתה תביעתה של עובדת משרד החקלאות להשוואת תנאים. העובדת הועסקה באמצעות חברות קבלן מבלי שיהיה לה כל קשר אליהן למעט קבלת שכרה.

בפסק הדין גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כוח אדם בע"מ (ע"ע ארצי 131/07) שניתן בשלהי שנת 2011, קיבל בית הדין הארצי ערעור מאבטחים שהועסקו באמצאות קבלני כוח אדם בתעשייה האווירית, וקבע כי יש להשוות את תנאיהם לעובדים הקבועים. שוב ניכרת מגמה בלתי ברורה בפסיקה.
הימנעותו של בית הדין לעבודה מנקיטת עמדה חד משמעית וברורה, מסייעת להנצחת האפליה כנגד עובדי הקבלן.

למרות הכל- מטרת המאבק ראויה
ניתן להניח, כי עיתוי המאבק למען זכויות עובדי הקבלן אינו מקרי, וכי הבחירות הקרבות להסתדרות החישו את הצורך בהישג פוליטי עבור יו"ר ההסתדרות. ולמרות האמור, מטרת המאבק, הבטחת ביטחון תעסוקתי, תנאים סוציאליים בסיסיים והשוואת תנאים בין עובדי הקבלן לעובדים הקבועים, כל אלו הם מטרות ראויות בהחלט, ועל כך יש להודות להסתדרות על שהעלתה את מאבקם של עובדי הקבלן לראש סדר היום הציבורי.