open the search panel
close the search panel חפש

עורכי דין לפי תחום

    פורומים

      לדעת יותר - מדריכים משפטיים

        משרדי עורכי דין

          זיכויו של וינרוט - ניתוח הכרעת הדין ופרשנות

          התביעה לא הצליחה להוכיח בראיות נסיבתיות באופן חד-משמעי, כי וינרוט אשם בעבירות שוחד

          פורסם בתאריך 01.11.2011 עבירת שוחד ראיות נסיבתיות הכרעת דין
          man silhouette


          ד"ר גיל עשת, עו"ד

          בהכרעת דין שניתנה אתמול (31.10.11) זיכה בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט גלעד נויטל) את עו"ד ד"ר יעקב וינרוט מכל האישומים נגדו.
          עו"ד וינרוט, מבכירי הפרקליטים בארץ, הועמד לדין יחד עם שוקי ויטה, מי שהיה פקיד השומה גוש דן, בפרשה שעוררה מחלוקת רבה בין משפטנים בשלוש השנים האחרונות.

          התיזה שהניחה התביעה ביסוד כתב האישום הייתה, כי וינרוט העניק לויטה טיפול משפטי בתשלום מופחת בעניינים אישיים של ויטה להסרת מכשולים שעמדו בפני קידומו המקצועי. מנגד, זכה וינרוט להטבות מצדו של ויטה אשר באה לידי ביטוי בכריתת הסכמי מס חריגים עם לקוחות וינרוט, ביניהם צ'רנוי וגאידמק, בהם ניתנו, לטענת התביעה, ללקוחות הטבות מובהקות, בין היתר בהיבטים החורגים מהיבטי המס. וינרוט ורו"ח פלדמן שטיפל יחד עמו בלקוחות אלה, והעיד מטעם התביעה, קיבלו עבור ייצוגם של לקוחות אלה שכר טרחה של מיליוני שקלים.

          ביהמ"ש העדיף את קו ההגנה של וינרוט
          באישום הראשון והמרכזי יוחסה לויטה עבירה של לקיחת שוחד ולוינרוט - עבירה של מתן שוחד.
          וינרוט וויטה זוכו בהכרעת הדין מעבירה זו. ביהמ"ש קבע כי עבירת השוחד לא הוכחה מעבר לספק סביר, וכי מהראיות עולה "אפשרות סבירה, חלופית לגירסת התביעה" שלא ניתן או התקבל שוחד במערכת היחסים בין השניים. עם זאת, ביהמ"ש הרשיע את ויטה באישום השני בעבירה של מרמה והיפר אמונים, בכך שעמד בניגוד עניינים בטיפולו בנישומים שהיו כאמור לקוחות של וינרוט, אשר ייצג את ויטה בענייניו האישיים. באישום השלישי זוכה וינרוט מעבירה של הלבנת הון.

          כעולה מהכרעת הדין, זיכויו של וינרוט הושג בעיקרו מהעדפת בית המשפט את קו ההגנה שנתמך בראיות רבות, ובכללן פרקטיקת עבודה שהייתה נהוגה במשרדו של וינרוט, לפיהן אין לשלול שהטיפול בעניינו של ויטה במשרד לא היה חריג ביחס ללקוחות אחרים. כן נתן בית המשפט משקל לעדותו של רו"ח פלדמן, שהעיד מטעם התביעה, ובית המשפט מצא בגרסתו חיזוק לגרסת ההגנה, בנוגע לטיפול בהסכמי המס.

          מנגד, עולה מהכרעת הדין כי ניסיונה של התביעה לבסס את אישום השוחד בראיות נסיבתיות גרידא נחל כישלון. התביעה לא התמודדה עם קו ההגנה שהציג וינרוט, אשר שכנע את בית המשפט כי קיים ספק בעבירת השוחד שיוחסה לו ולויטה. 

           התביעה כשלה לבסס אשמת שוחד על סמך ראיות נסיבתיות
          השאלה שעמדה במרכזו של ההליך המשפטי הייתה, האם ניתן לראות בייצוגו של עובד ציבור (ויטה) על ידי עורך דין (וינרוט) בעת שויטה מטפל בלקוחותיו של עורך הדין - משום מערכת של יחסי שוחד בין השניים, כלומר: עבירה של מתן שוחד מצדו של עורך הדין ועבירה של קבלת שוחד מצדו של עובד הציבור.

          העבירה של לקיחת שוחד קבועה בסעיף 290(א) לחוק העונשין, ולפיה "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו – דינו מאסר עשר שנים". העונש המירבי של עשר שנות מאסר הוא פרי תיקון מהעת האחרונה. לפני כן העונש המירבי בגין עבירה זו עמד על שבע שנות מאסר.
          בצד עבירת נטילת השוחד, קובע החוק בסעיף 291 עבירה של מתן שוחד לעובד ציבור, שהעונש המירבי בגינה כיום הוא שבע שנות מאסר.

          העבירה של לקיחת שוחד מותנית בהיותו של מקבל השוחד עובד ציבור, בעוד שנותן השוחד יכול שיהיה (וכך בדרך כלל) אדם פרטי. ביחסים בין נוטל השוחד ונותן השוחד, מייחס המחוקק את עיקר החומרה לנוטל השוחד, מתוקף היותו כאמור עובד ציבור. עבירת השוחד נעשית מטבע הדברים, בארבע עיניים, ומסיבה זו קשה להוכיחה. המחוקק מכיר בכך, וקבע למשל הסדר ראייתי מיוחד לפיו ניתן להרשיע בגין עבירה זו על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה (סעיף 296 לחוק העונשין). זהו חריג לכלל הדורש, ככלל, חיזוק ראייתי לעדות שותף לעבירה.
           
          שני יסודות מרכזיים להוכחת עבירת השוחד, אשר עמדו במוקד משפטם של ויטה ווינרוט הם יסודות ה"מתת" וה"בעד". בית המשפט נדרש לבחון האם התביעה הוכיחה כי משרד וינרוט העניק לויטה ייצוג בענייניו בתשלום מופחת ובתנאים חריגים באופן המצביע על "מתת" בקשר לתפקידו של ויטה, כלומר כטובת הנאה שהעניק וינרוט לויטה, שלא היתה ניתנות לויטה כאדם פרטי, אילולא היה עובד ציבור. עוד נבחנה שאלת סבירותם של הסכמי המס ביחס למקובל.
           
          מהלכה המרכזי של התביעה, שהתברר ככישלון, התמקד בניסיונה לשכנע בקיומם של מערכת יחסי שוחד בין וינרוט לויטה אך ורק על יסוד ראיות נסיבתיות, כלומר: מעצם הנסיבות שבהן טיפל ויטה מצד אחד בלקוחותיו של וינרוט בעת שיוצג על ידו בענייניו האישיים בנקודות זמן שונות לאורך התקופה שנבחנה בכתב האישום. התביעה טענה ל-4 מתני שוחד שניתנו על ידי וינרוט לויטה: הראשון בשנת 2000 – עניינו בבקשת חנינה שהוגשה עבור ויטה במשרד וינרוט למחיקת הרשעתו של ויטה בגין תקיפה והעלבת עובד ציבור; ושלושת המתנים הנותרים בשנת 2003, אשר עניינם פנייה ליועץ המשפטי לממשלה בשמו של ויטה, אי-עמידה על תשלום שכ"ט של 2,000 ₪, ותשלום של 20,000 ₪ למשרד וינרוט שנגבה בתשלומים חודשיים בגין טיפול בתביעה בשמו של ויטה לבית הדין לעבודה. התביעה טענה, כי שכר הטרחה שגבה וינרוט מויטה היה מופחת וחריג ולפיכך היווה משום מתן שוחד.
           
          התביעה לא הביאה לבית המשפט עדות ישירה על קבלת או נטילת שוחד. התביעה טענה, כי בעצם המתנים - כלומר ייצוגו של ויטה במשרד וינרוט כאמור בתנאי שכר הטרחה שצוינו - מוכח נסיבתית השוחד הנטען. 
           
          הפרופוזיציה הזו שונה מהתמונה המוכרת במשפטי שוחד, בהם בדרך כלל עצם הוכחת העברת כספים לעובד הציבור, הנעשית בדרך כלל בהיחבא, תורמת להשלמת מלאכתה של התביעה. לעתים אף מסתייעת התביעה בנותן השוחד ומעניקה לו מעמד של עד מדינה כדי שיעיד כנגד מקבל השוחד. כאמור, במקרה זה לא הופיע בפני בית המשפט עד שיודה בהעברת או קבלת כספים למטרה פסולה. הייצוג של ויטה במשרדו של וינרוט כמו גם תנאיו לא היה ככלל במחלוקת, כאשר כל צד מציע פרשנות שונה לנסיבותיו. התביעה טענה לפרשנות מפלילה של יחסי שוחד בעוד ההגנה טענה שהייצוג ותנאי התשלום היו מקובלים ובלתי חריגים בהשוואה לתיקים אחרים ולפרקטיקת העבודה הנהוגה במשרד. 
           
          חשיפת פרקטיקת הייצוג וגביית שכ"ט מלקוחות הובילה לזיכוי
          הכרעת דינו של השופט גלעד נויטל מקיפה כ-300 עמודים, ומציגה בראשיתה את הכלל הקבוע בפסיקה לפיו הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות תיעשה אך ורק אם הללו מצביעות על מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם, תוך שלילת כל אפשרות סבירה אחרת, המצביעה על ספק. בהתאם לקו מחשבה מנחה זה, בחן בית המשפט, במבנה מדוקדק וסדור, נימוק אחר נימוק, את האפשרות שייצוגו של ויטה במשרד וינרוט, בתנאי השכר שצוינו, לא היה חריג.

          כעולה מהכרעת הדין, קו ההגנה שבחרה בו ההגנה, ואשר נחל הצלחה ודומה שהיטה את הכף לזכותו של וינרוט, היה חשיפה עד עירום של פרקטיקת העבודה שנהגה במשרד במשך שנים ארוכות. בעניין זה העידו עורכי דין ממשרד וינרוט, שבית המשפט נתן אמון בעדותם, והוצגו בפני בית המשפט עשרות על גבי עשרות של תיקים שטופלו במשרד, על פרטי פרטיהם (היקף עבודה, שעות טיפול, תנאי תשלום ועוד). ההגנה ביקשה להוכיח, כי אלה מלמדים על פרקטיקה של נטילה מסיבית, עד כדי כ-30% מסך התיקים במשרד של תיקי פרו-בונו, על פרקטיקה של גביית שכר טרחה מופחת או מידתי, על פרקטיקה של אי גביית שכר עבור טיפול משפטי מצומצם (כפי שנטען בחלקו בעניינו של ויטה), על פרקטיקה המלמדת שלא היה תעריף מובנה ומתמטי לגביית שכר טרחה ועוד.

          מהכרעת הדין עולה עוד, כי התביעה לא התמודדה עם טענה רחבת היקף זו, לא חקרה חקירה נגדית עדים שבעדותם הוכחה פרקטיקה זו ולא סתרה אותה.

          המהלך של ההגנה, שהיה מבוסס היטב בראיות שהובאו בפני בית המשפט,  ללא מענה מצד התביעה, הביא את בית המשפט לקבוע שאין לשלול שהטיפול בעניינו של ויטה במשרדו של וינרוט, לא היה חריג ביחס ללקוחות אחרים, וכי וינרוט לא חרג ממנהגו בנוגע לויטה. בהיותה של מסקנה זו אפשרית ומבוססת במערך הראיות הנסיבתיות, די היה בה לדעת בית המשפט כדי לעורר ספק באשמה ולזכות מעבירת השוחד. בנוסף לכך, הוסיף ובחן בית המשפט, בין השאר, את נסיבות הסכמי המס שהושגו ללקוחותיו של וינרוט, ואת המניע שיוחס לו, ונסמך בהקשר זה אף על עדותו של רו"ח פלדמן, שטיפל בהסכמים הללו והעיד מטעם התביעה, אולם חיזק לדעת בית המשפט דווקא את קו ההגנה, כי לא נפל פגם מבחינת וינרוט בטיפול בהם. בית המשפט קבע עוד כי אין לשלול גרסת ההגנה שלא ניתנה בהסכמי המס משום הטבה חריגה.
          דומה כי קו ההגנה הרחב תרם למסקנה בדבר תום ליבו של וינרוט. 
           
          הרשעת ויטה במרמה והפרת אמונים
          למרות זיכויים של וינרוט וויטה מעבירת השוחד, הורשע ויטה באישום השני במרמה והפרת אמונים. בית המשפט קבע, כי בכך שרו"ח פלדמן הוא שניהל את המשא ומתן מול ויטה בעניין הסכמי המס אין כדי לגרוע מידיעתו של ויטה שהנישומים בהם הוא מטפל מול פלדמן הם לקוחותיו של וינרוט, שייצג את ויטה כאמור בעניינו האישיים, ולכן היה מצוי ויטה בניגוד עניינים, בעטיו סטה מן השורה במספר תחומים בתפקידו.
          אינטואיטיבית, הרשעתו של ויטה בהפרת אמונים עשויה לעורר סימן שאלה. האם הקביעה לפיה ויטה מצוי במודע בניגוד עניינים לגבי לקוחותיו של וינרוט, אין בה כדי להשליך לעניין הבנתו של וינרוט לגבי קיומו של ניגוד עניינים זה?

          אולם, בית המשפט מבהיר ומבחין בין שתי העבירות כמו גם לעניין המערך העובדתי והמשפטי השונה שביסודן. הכרעת הדין מנתחת כל אחת מהעבירות לפי היסודות הנדרשים להן, תוך הדגשת הרף הראייתי השונה הנדרש בשתי העבירות.

          בהתאם לכך, בעוד שלא הוכח כפי שקבע בית המשפט "מתת" לעבירת שוחד, הוכח ניגוד עניינים מהותי מצדו של ויטה שדי בו להרשעתו בעבירה, שיסודותיה קלים יותר להוכחה.
          עוד יש לזכור, כי עבירת הפרת אמונים היא עבירה מיוחדת לעובד ציבור, ואינה חלה על אדם פרטי. מבחינה זו, הכרעת הדין ממשיכה קו בפסיקה בשנים האחרונות, המבקשת לגבש גבולות לעבירה עמומה זו.

          לקבלת יעוץ מעו"ד, השאירו פרטים ויצרו עמכם קשר בהקדם

          האם מאמר זה עזר לך?
          lawyer זקוקים לייעוץ משפטי? פנו אלינו ואחד מעורכי הדין באתר יחזור אליכם בהקדם
          lawyer זקוקים לייעוץ משפטי? contact us